שבוע שעבר נפל לי עוד איזה אסימון קטן. הוריי הביאו אותי בשלום אל עיר הקודש הבהאית שלהם לסופ"ש של שקט, ולפתע הבנתי שמן הרגע בו פזל גופי אל עיר הקודש של כל יתר דתות העולם – נפרדתי לשלום מן השמיים הוורודים. בעיר בלי ים, בלי אופק מסחרר ומעורר תקוות קטנות, השמש תמיד שוקעת בתדהמה, ללא כל אפקטים נלווים או תופעות לוואי שמיימיות. היא פשוט נעלמת לה בפתאומיות. תאמינו לי אם אומר שירושלמים אינם צריכים ים בשביל השיזוף אלא רק בשביל השקיעות האדומות? אפילו כבר שלג אין להם כאן.

כמה סמלי אפוא שאחד השירים המקסימים של השנה האחרונה הזדמן לי באותו סוף שבוע בזכות הקליפ גדוש השקיעות המדממות שלו. לפזמון ×”×–×” (שברגע ×–×” סגרתי האזנה 14 ברציפות לו) קוראים Kandi והוא צאצאם של חברי One eskimO הלונדוניים. לרגע אלו הם גומז, לרגע זוהי איימי ויינהאוס, וזה מתקתק בגבולות המותר. קשה לנו להכריע כאן בסלון האם מדובר בשיר עצוב עם קליפ שמח, או שאולי מדובר בשיר שמח שמעציב רק בגלל הסרטון הענוג שמוצמד לו. אותי ×–×” מעציב. האלבום עצמו לא סחף אותי תחילה – אך משהו משתנה ביחסים בינינו מהאזנה להאזנה. על כל פנים, סעו לים ושאו ברכה.

One eskimO :: Kandi
One eskimO :: Simpleday
והנה לינק זמני לאלבום כולו

טוב, חלאס עם כל השבדיות האלה. האמת היא שרציתי להכין שיעור שבדי שלישי היום, אבל אני מוותר. אמנם היה נחמד לי עם כל העדינות הזו שלהן, אבל הגשם שירד היום סחרר אותי ודרש ממני קצת יותר כוח שוב. ובכן, רצה הגורל ובדרך לא דרך התגלגלתי אל העתיד הבא שלי, ושמעתי בהפתעה את המונטריאולים המדליקים Cougarettes. אמנם אין להם דבר בעולם זולת שני שירים במייספייס, אבל אילו להיטי עוצמה סמי-פשיסטים אלו, אל אלוהים. אני מאזין להם בלופ, ממלמל כמה דברים לחלל, נזכר ביקיריי FM Belfast, חושב שוב על Crystal Castles, ומתחיל לדמיין את החגיגה שאני עומד לארגן לעצמי ביום העצמאות עם המגה שירים האלו.
אולי מחר אשוב לשבדיה, אולי מחר ארגע עם איזה פטר ברודריק מדנמרק, אבל הלילה – או לכל הפחות הערב – אני כאן. עם האוזניות הגדולות, מניע את הרגליים, וחולם על אלבום הבכורה של Cougarettes שהלוואי וכבר נראה ×”×™×” באופק.

Cougarettes :: Sugar
Cougarettes :: Ego Head

אחרי הכותרת המחייבת של הפוסט הקודם, הרי חייב הייתי לשמור על הרצף ולהפציץ שוב עם שבדיה. בכל זאת, ×”×—×’ נגמר, השרב נשבר, אך ישנם דברים שאינם משתנים לעולם – למשל איכויות הפופ שהמדינה הזו מצליחה לייצר בטווח קצר כל כך. אז אם שלשום התרגשתי משרה לי, הרי שהיום התלהבותי אמורה להיות גדולה עוד יותר – שכן הפעם אני כאן כדי לדבר על מה שמסתמן כאחד הדברים המושלמים של העת האחרונה. הפעם אני פה בשמה של שבדית בלונדינית אותנטית בת 34, ×’'× ×™ וילסון שמה.
העלמה הזו, חברה טובה של משפחת The Knife ומי שחתומה בלייבל החביב שלהם, החליטה לנטוש כל מוטיב אלקטרו השנה, ועברה אל עולם שכולו פופ נשמתי מדליק, כזה שאיתו הכי כיף למדוד בגדים באייץ' אנד אם. אחרי התאהבות ממושכת ב-The Wooden Chair שלה התדרדרתי לכדי חיבה גדולה לאלבום המלא (!Hardships) ובאמת שימיי זוהרים בכחול וצהוב, צהוב וכחול. כמו ליידהוק, גם ג'ני יודעת לעמוד על במה עם גיטרה וטייץ זהב, אך היא דווקא מרביצה במקצב שחור לא לה. או שבעצם כן לה. ועוד איך לה.

Jenny Wilson :: The Wooden Chair
Jenny Wilson :: Like A Fading Rainbow
Jenny Wilson :: Only Here For The Fight

וכאן היא משתפת פעולה עם חברים בשיר ישן:

בכל שנה אני נדהם מחדש איך האביב (או שמא הקיץ) מגיע בשנייה אחת ומוחק כל זכר של אפור נשגב כזה או אחר. תמיד כאשר זה קורה, עולה בי החשק למיץ תפוזים טרי, אך תפוחי הזהב נעלמים והולכים בימים אלה, אז אני מסתפק בקפה קר עם מים מינרלים מהפריזר. עם זאת, זהו אינו הסימן האולטימטיבי לבוא השמש. הסימבוליקה האביבית שלי באה לרוב לידי ביטוי באסוציאציות מוזיקליות מוארות למדיי, רבויות מלודיות קלילות הגולשות על גיטרות צלולות. כך קרה, שאביבים שלמים מחיי העברתי בחברת The Thrills, Phoenix, Belle and Sebastian, The Aislers Set וה-Mystery Jets. אז הנה זה מתחיל גם השנה.
שבוע אחד של שמש בהר הצופים וכבר אני שבוי בידיהן של מנגינות אמריקניות מסינסינטי, שעליהן חתומה רביעיית Pomegranates. הרימונים המדוברים עושים חיים משוגעים עם כל הכלים שלהם, מוצאים דרכים קופצניות לאינדי עדין, שנשמע רענן כמו ים העלים שצמחו על מיטב העצים פה בחצר. על כל פנים, מסתבר שהרימונים אפילו יודעים דבר או שניים על החיים בציון, ועל כן אף הקדישו לנו, אנשי העיר (המוכרים יותר תחת ההגדרה: "המצטופפים באוטובוסים התקועים בפקקים"), שיר אחד, מוצלח למדי. גם האלבום כולו, Everybody, Come Outside, אגב, פשוט נהדר. באמת.

Pomegranates :: Jerusalem Had A Bad Day
Pomegranates :: Everybody, Come Outside
Pomegranates :: This Land Used To Be My Land, But Now I Hate This Land
Pomegranates :: Corriander

קודם כל: מזל טוב לחברי היקר ולשותפי לבלוג הזה, אוהד. ובכן, דה-או-הא, אני אוהב אותך!

ימים קשים מאוד עברו עליי מאז סוף השבוע. וירוס משונה סיכן את קיומי כשכמעט והשמיד לי 190 ×’'×™×’×” של מוזיקה; משקפיי השמש שלי התרסקו לחתיכות בתוך התיק; ושוב אני חולה. אכן, לא קל לחיות בירושלים באביב, מה גם שבסופר השכונתי היקרן שלי כבר העלימו את כל החמץ בשבוע שעבר. ליתר ביטחון. למזלי, מוזיקה טובה לא נעלמת מן הסביבה כמו פיתה – אלא היא רק מתרבה והולכת, ומותירה אותי חסר שליטה.
הפלא הנוכחי שהתגלה לי בסוף השבוע שייך להרכב הבריטי Golden Silvers, שאלבום הבכורה שלו מפתיע למדיי ועושה טוב בנשמה. יש לי קצת בעיות מקוונות, ולכן הצלחתי להעלות רק להיט אחד ממנו – אבל באמת שניתן להסתפק בו ובקליפ ×”×—×™× × ×™ שלו. הכסף הזהוב ×”×–×” יכול להיות שלכם, אבל ממש שלכם, בחמישי הקרוב – עת יקרה הדבר הבא שהמצאתי. על כל פנים, תהיו לי בריאים, ותרקדו קצת מול המראה. ×›×›×” ×”×›×™ טוב.

Golden Silvers :: True Romance

ואגב, אני מוכרח לציין שעודני בשוק מכך שהשיר ×”×–×” ×”×’×™×¢ לפלייליסט של גלגל"צ. מעניין…

אני מתחיל להשתגע, ועל כך יעיד כל מי שבא עמי במגע בימים האחרונים. נראה שאין הרבה ברירות אלא לשרוד את השבוע הקרוב, גדוש המבחנים, ולקום לחיים חדשים בשבת הבאה במסיבת המנדט שלנו. בינתיים, אני כאילו נערך ומתכונן אליה, ומסוגל לדמיין את עצמי כבר, מדליק את האורות, מכבה אורות אחרים ומתחיל לרקוד. אני נשבע שזו תהיה הדרך הכי טובה לנוח.
אז אם לרקוד זו המנוחה החדשה, הרי שהלהיט החדש של Shout Out Out Out Out הקנדים הוא הכרית האולטימטיבית. האלבום השני של חובבי הסינתיסייזרים האנאלוגיים הללו עומד לצאת בכל רגע (והוא ארוז בתוך אחת העטיפות המכוערות ביותר שידעה האנושות), ומלבד ווקודר צונן הוא אוגר בתוכו אלפי פצפוצי מלודיות אלקטרו רכים וטעונים. אני מודה שטרם הספקתי להאזין להכל שם בצורה מעמיקה, אך אני באמת לא חושב שיש בכך צורך. בינתיים די לי בשני הלהיטים שתקועים לי בראש ממנו.

Shout Out Out Out Out :: In The End It's Your Friends
Shout Out Out Out Out :: Guilt Trips Sinks Ships

אמריקה ×–×” כאן. איכשהו, כמעט בכל יום בשבוע האחרון ×”×’×™×—×” מתחת לחלון המטבח חבורה של ילדים ממושקפים והרעישה עולמות תוך כדי משחק בייסבול, כדור בסיס, אם תרצו. אינני יודע מי ניצח שם למטה, אבל אני הייתי בעד הניו-יורק מטס. למה? ×›×™ אח שלי חולה עליהם על אמת, וכי מן הראוי שבשבוע שבו התפוח הגדול והירוק מוליד את אחד האלבומים הגדולים של העת האחרונה, אשא אני את קולי למען קבוצת הבייסבול שלו. אז כן, The Juan MacLean הביא אותה באלבום חדש, וכן – הוא פשוט פנטסטי. לא פחות, אולי יותר.
העלם הלבנבן ×”×–×”, אחד מסמלי DFA וברוקלין כולה, גנב את לבי שלי ואת לבבותיהם של רבים אחרים באלבום הבכורה שלו בקיץ 2005, ממש עם שחרורי מן הצבא, ונדמה ×›×™ הפעם הוא כבר מרסק את רחבת הריקודים הביתית שלי לרסיסים. ברוח הזמן, הדבר החדש ×”×–×” שלו (The Future Will Come) כולל כמה וריאציות ניינטיזיות לגמרי, שבתוכן אף משתלב קולו המנעים של ×’'יימס מרפי. אולם מעל לכל ניצבת התחושה ×›×™ לפנינו פרוסה התשובה לשאלה כיצד היו נשמעים Kraftwerk, אם רק היו להם קצת סקס אפיל וזיעה על המצח. ועכשיו נדר: אם האלבום ×”×–×” לא ×™×”×™×” בטופ 10 השנתי של מישהו – אני אהפוך עצמי לגזר.

The Juan MacLean :: The Simple Life
The Juan MacLean :: The Future Will Come
The Juan MacLean :: Accusations