יאללה, חלאס כבר עם העשור המסריח ×”×–×”. הפחד של מיטב אמני העולם שמא אלבומם החדש יידחק לפינה ויעלם מדפי ההיסטוריה, בשל סיכוייו הנמוכים להשתבץ בסיכומי העשור – גרם לאסון: החודש האחרון הוא החודש היבש ביותר מבחינה מוזיקלית בו נתקלתי בשנים האחרונות. נדמה ×›×™ עולם שלם ממתין לינואר. היטיבו להסביר זאת חברי ×”-Klaxons כבר לפני כמה חודשים, שגילו ×›×™ החליטו לדחות סופית את יציאת אלבומם החדש לתחילת 2010 מסיבה פשוטה: "אנחנו רוצים שהוא ×™×”×™×” האלבום הגדול הראשון של העשור הבא, ולא האלבום הגדול האחרון של העשור ×”×–×”". אז עד יעבור זעם, לפחות יש בשורות חדשות מברוקלין. רוצים להתערב?

The Drums, ×›×›×” קוראים ללהקה החדשה שלי. כלומר, לא הלהקה שלי, אבל זו שאני חש כאילו נפלה לעולם במיוחד בשבילי. ממש לא מזמן יצא להם EP קייצי של אמצע סתיו, תחת השם Summertime, ונכון לשמש הנוכחית הזורחת על אוזניי – שנות הטיפש-עשרה של המאה ×”-21 עומדות להיות קורנות. בפשטות, כל סיפורם נשמע ומרגיש כמו מפגש היסטורי בין אנימל קולקטיב לשנות החמישים של המאה הקודמת, וכל ×–×” מלווה בסקס אפיל של נעורים מאוחרים. ×”-EP ×”×–×” כבר קיבל 10 ב-NME, וגורם לי להיות האופטימיסט שמעולם לא הייתי.

אם היינו באייטיז, הייתי אומר לכם כעת "עשו לעצמכם טובה והשיגו לכם עותק". אך בשל היותי רענן יותר, אבקש מכם כעת ללחוץ על כפתור הפליי של הקליפ המצורף.

והערב בתקליט: מסיבת מנדט לוהטת במיוחד של המאפיה החיפאית (אלושה, ניצניה ואני – ואפילו אוהד ×™×”×™×” שם, תאמינו או לא). בואו בהמוניכם. ×–×” קורה כרגיל ברח' הלני המלכה 7, אורשלים אל-קודס.

The Drums :: Let's Go Surfing
The Drums :: Saddest Summer
האי.פי המלא

לפעמים אני מנסה להיזכר איך הרגישה הפעם הראשונה שבה האזנתי לאלבום כלשהו שכבר מזמן הפך לטריוויאלי בעבורי. לרוב, אני מתקשה לשחזר את התחושות, מתאמץ עוד קצת, מזייף זיכרונות, הוזה מחשבות שייתכן ומעולם לא חלפו במוחי בזמנו – אבל מתרצה. לא כך הדבר בכל הנוגע לאלבום השני (אף שיש המתייחסים אליו כאל הראשון) של Explosions in the Sky.
הקיץ של 2001 החל לגווע, כמה מחבריי הטובים כבר לבשו מדים ושקעו לים של יאוש בין אוהלים, חולות ותחנות תדלוק למטוסים, ולי ×”×™×” את כל הזמן שבעולם כדי לנדוד אל עולם הפוסט-רוק האימתני של שנות התשעים. בעזרת אודיו גלקסי, אותה פלטפורמה נשכחת ומוצלחת להורדת מוזיקה דאז, אספתי שיר אחרי שיר ואלבום אחרי אלבום של מיטב להקות ×”×–'אנר מכל קצוות העולם המוכר – משיקגו ועד מילאנו, מגלזגו ועד בואנוס איירס. לא עשיתי אז כלום בחיי, זולת לשכב במיטה בין חצות לזריחה ולהאזין למוזיקה. עד לאותו יום בספטמבר. כמה ימים לפני שאל-קעידה פיצצו את השמיים, ממש ארבעה ימים קודם לכן, היו אלה חבריי הטקסנים שעשו זאת עם Those Who Tell The Truth Shall Die, Those Who Tell The Truth Shall Live Forever.
אני זוכר את הרגע ההוא, אני מוכן להישבע בכך. ישבתי ליד השולחן בערך בשמונה בערב והכנסתי את ששת השירים הללו לווינאמפ שלי. ובום. כבר עברתי אז רבות – ועדיין לא מספיק. מה שהחל בהיפנוט חד-מימדי מול המסך שודרג עם בואו של The Moon is Down למפל לא ברור של דמעות. למעשה, היתה זו הפעם הראשונה בחיים בה ×–×” קרה לי. מנגינה, מלודיה, צליל – לא מילים, לא קול, לא זעקה – מוטטו לי את הצורה. החל מאותו לילה הבנתי את כל שלא הפנמתי לגמרי קודם לכן: אין טעם לחיי בלי מוזיקה.
אני יודע שכל ההסבר בשורה שלעיל נשמע פומפוזי, חסר כל שחר ובנאלי לגמרי – אבל הייתי אז ילד בן 18. ידעתי טוב מאוד ש-Tortoise או Slint היו חדשניים יותר, ש-Godspeed היו אידיאליסטיים יותר וש-Rothko ו-Flying Saucer Attack היו מתוחכמים יותר – אבל לא שלטתי בעצמי. מעטים האלבומים שאני יודע שגם בעוד 40 שנה אתרגש לחלוטין מכל פינה בהם, וזה פה של הפיצוצים בשמיים הוא אחד שכזה.

Explosions in the Sky :: The Moon is Down
Explosions in the Sky :: Yasmin The Light
האלבום המלא

אני בדרך לשיגעון שלם. אמש צעדתי קילומטרים בחושך מוחלט על חופו של הים הקריבי וחיפשתי צבות גדולות שהטילו ביצים, בבוקר שחיתי עם קרוקודילים לא רחוק משם, זללתי גאיו פינטו כמו טיקו אמיתי – והנה אני שוב יושב בעיר הגדולה וממתין לגפילטע פיש. אני בטוח שאיזו גברת ילידת ניקרגואה כבר טוחנת את הקרפיונים. בינתיים, בין הקאריביים לאוקיינוס השקט, על ההרים שבתוך העננים, אני המום. נדמה כאילו מצאתי את הלהקה "הישראלית" המגניבה בהיסטוריה. טוב, לא ממש ישראלית – אבל בערך.
Fool's Gold מלוס אנג'לס הם חבורה ענקית שמורכבת, בין השאר, מכמה בני יורדים ויורדות. הם עושים אינדי אפריקאי-טרופי, והם עושים אותו – ליידיס אנד ×’'נטלמן, מיינה דאמן אונד הרן – בעברית. לא פחות. המקצבים תוססים להפליא, עונים על כל קריטריון ×—×’×™×’×™ שאני יכול להעלות על הדעת ב-2009 (או שמא בתש"×¢), ומלווים במלודיוּת קלילה שמקושטת במטריית נייר ורודה מיניאטורית עם דובדבן מסוכר בקצה. בשנה האחרונה אפריקה שולטת, וביחד עם העברית המשונה הזו שדבוקה אליה, קשה שלא להתמוסס. אנחנו ממש על המפה, בהפוך על הפוך.

שנה טובה!

Fool's Gold :: Surprise Hotel
Fool's Gold :: Nadine
האלבום המלא
וגם: ריאיון קצר שעשו עם הסולן בוואלה

FOOL'S GOLD: SURPRISE HOTEL from FOOL'S GOLD on Vimeo.

כיף חיים פה בהיידלברג. אני כאן כבר שלושה ימים שלמים, מסתובב לי ברחובות נינוח וחסר תקנה, שורק שירים של להקת הרימונים המעולה, שותה בירה מתי שבא לי, אוכל פטל, מטפס על טירה, שואף אוויר הרים אמיתי בדרך הפילוסופים ועושה חיים עם הסינים בכיכר ביסמארק. בחיי שהחופש לא יכול להיות שליו יותר. אפילו יש לי המון מוזיקה חדשה על המחשב (כי החיבור שלי מהיר כמו סקוטר). עוד אין גשם, אך אינני מודאג. מתישהו הוא יבוא, כהרגלו בעונה זו במחוז זה של העולם, ואני אוכל ליפול למיטה נרגש מתמיד.

בינתיים, אני פשוט מתקשה לעצור את התלהבותי מן המכלול המוזיקלי הספרדי הטוב ביותר ששמעתי בחיי, אפילו טוב יותר מ-Cof Cof. הפעם הראשונה בה האזנתי ל-Delorean היתה באמצע תקופת הבחינות, וכבר אז ניכר ×”×™×” שמדובר בשלאגר שלא מהעולם ×”×–×”. הרביעייה הזו, שמגיעה מזראטוס או משהו דומה, מיישרת קו עם רוח הפשן פיט של העת האחרונה, ועושה זאת באמצעות אי.פי לא נורמלי בשם אירטון סנה (×”× ×”×’ האגדי שהתרסק לתוך קיר פעם, המסכן), שהוא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שנגע באוזניי בהתמדה פה בגרמניה. קחו פנדה בר חברו לו כל מרכיב סמי ניו-רייבי של השנים האחרונות – וזו התוצאה:

Delorean :: Seasun
Delorean :: Deli

כבר כמה ימים אני מוגדר כאדם חופשי. מתהלך בין קניונים חיפאים, בין שיכוני מגורים עתיקים בקריות, שותה יין, בירה, חושב מחשבות ובעיקר מאזין למוזיקה בנסיעות. בפול ווליום הגיוני, כמו שאני באמת אוהב, כמו שצריך. פה בדיוק נכנס לתמונה השיר החדש של אחת הלהקות האהובות עליי (לא צחוק), The Cribs. שלישיית האחים (או שמא יש שם בן-דוד) השתדרגה בשנה האחרונה והפכה לרביעייה, מיני סופר-גרופ, כאשר צירפה לשירותיה את – תחזיקו חזק, תחזיקו אותי – ×’'וני מאר.
אין זו בדיחה. ייתכן ומר מאר באמת גדוש בהומור עצמי, שלא ניכר בקרב חבריו ללהקה החדשה (שלוקים במחלת הפרצופים החמוצים והרציניים), אך לאור הדבר המוקלט הראשון של הברנשים הללו – ניכר ×›×™ יש תקווה לקיץ בריטי חם, או שאולי כבר אין טעם לשוחח על קיץ. יש פה את כל הפופיות המוכרת, הסוחפת ואף הבלתי נסבלת, שכל כך מאפיינת את The Cribs כל השנים, ואפילו כמה ניחוחות סמית'ס וסמיכות שהלהקה הזו לא ידעה בימי קדם. אני כל-כך מרוצה, וגם בלישה ×”×™×” מרוצה מן הלהיט ×”×–×” בשבוע שעבר, שאין לי ברירה אלא להגדירו כשיר כוח. כך, בקלילות.

The Cribs :: We Were Aborted

החלטתי שאין כל טעם לנסות ולחשוב על אלבומים שלמים בתקופה הקרוב, לאור הבחינות וכל השעמום. בשל כך, חשבתי לחנוך מסורת חדשה ליולי הקרוב, במסגרתה אקפיד להעלות לכאן את השירים שעוזרים לי להתאוורר בכל פעם שאני משתגע. נו, אתם יודעים ממה. כך, בין רגע אבוד אחד לאחר – אקפיד להפיל על העולם כמה רגעים מרנינים יותר. בלי יותר מדי יומרות ומחשבות על אלבומים שוברי לב ומרטיטי רגליים. אז ×”× ×”, הפתעה.

המון זמן חיכיתי שג'ואקים בועזיז, צרפתי המחמד שלנו, יסיים להקליט את האלבום החדש שלו, לאחר שזה הקודם (Monster And Silly Songs) הפך לשם דבר פה בסלון, בעיקר בזכות הסינגל הפנטסטי שתמצאו את קליפו כאן למטה – "לבבות בודדים". על כל פנים, כמובן שאין לי זמן אמיתי להאזנה אינטנסיבית ל-Milky Ways החדש שלו, שהגיע לידיי ממש הערב, אבל פנינה אדירת מימדים אחת כבר מצאתי בו. כך, תוך האזנה אחת מצאתי לי שיר ראשון לדיוטי פרי או לרגעים של שכרות מיוחלת של סתם עוד יום. אני פשוט משתגע מכל האווירה ×”×™×¢× ×™ מתוחכמת מלודרמטית הזו שעוטפת את ×’'ואקים שלי. הפעם הוא כבר כמעט דה חואן מקלין – וכך אני אוהב את ×–×”.

Joakim :: Spiders
האלבום המלא

והנה להיט ישן:

אני מתקשה להיזכר מתי התרגשתי ×›×›×” מלהקה בריטית חדשה בפעם הקודמת. השנה הזו רעה מאוד לכל מי שעושה מוזיקה בין דנדי לסאות'המפטון. הכול נשמע ממוחזר למדיי בעבורי, ניו-רייבי מדיי או פשוט בריטי מדיי. מדי פעם היו כמה הבלחות, אבל אלבום שלם? הפתעה גדולה? כלום. עד הבוקר, או אם להיות מדויק יותר – עד ש-We Were Promised Jetpacks העירו אותי ב-6:51.
אני מתבונן על תמונותיהם, מנסה להעריך בני כמה הנערים הללו – 18 או 22 – ולא ממש מצליח. אבל אולי ×–×” בכלל לא חשוב, ×›×™ מה שיוצא להם מהמגברים נשמע בכל מקרה גדול ממידותיהם, עד ×›×™ אינני מאמין שהרביעייה הסקוטית הזו היא זו שבאמת מנגנת. חתומים ב-FatCat האגדי, הם ממשיכים את ×”×–'אנר הסקוטי החדש שנולד בשנים האחרונות על-ידי The Twilight Sad והארנב המבוהל – אבל אני נשבע לכם שהם הרבה יותר גדולים. היתרון כאן הוא בניחוח הרעננות המכביסטי שנודף בין השורות. ×–×” חורפי במקומות הרכים ביותר, מקפיץ בנקודות שבהן קשה במיוחד להקפיץ – ומחולל ניסים.
הרבה מאוד זמן חיכיתי לרגע שאוכל לבוא ולומר לכלל העולם ×›×™ שמעתי אלבום אשר כבר בשמיעה הראשונה קרא לי "גם אני אלבום השנה 2009!", והנה אני בהאזנה השלישית – ועודני ממושמע ומשוכנע. לא בכל רגע השנה אני מתרגש כך. לא בכל בוקר אני מזיל דמעה ענקית למשמע שורה כמו "אני צעיר שוב, אני צעיר שוב, אני צעיר שוב" שמובלטת בשיר הכוח האולטימטיבי פה למטה. לא בכל בוקר יש לי תקווה. תורידו את These Four Walls ותזכו בחסד.

We Were Promised Jetpacks :: Quiet Little Voices
We Were Promised Jetpacks :: It's Thunder And It's Lightning
We Were Promised Jetpacks :: Roll Up Your Sleeves
האלבום המלא