באמת שלא הייתי בטוח היכן כדאי לי להתחיל. אמש, בין גטינגן לפרנקפורט, בדרך למנהיים ומשם להיידלברג, התבוננתי סביב לרגע, והבנתי: כל שעליי לעשות במסגרת סיכומי העשור שלי – ×–×” פשוט לכתוב בהתאם לתחושותיי. אינני צריך ליצור איזו דוֹגמה מרתקת, פשוט לכתוב. ברור שעליי לשמור על קוהרנטיות מסוימת, להקפיד לגעת אך ורק באמנים, בשירים, באלבומים וברגעים שריגשו אותי יותר מכול – או לכל הפחות נגעו בי בצורה בלתי נשכחת – ובכל זאת, כל שעליי לעשות ×–×” לכתוב. אינני מאמין שאני עושה זאת גם כן, כל כך מהר, אוהד. ×”× ×”, גם אני מסכם עשור, יא אלוהים.
שנות האלפיים שלי, העשור הראשון שלהן כלומר, היו הזמן הנכון. מי שקורא בבלוג ×”×–×” בהתמדה יכול להבין עד כמה המוזיקה, תרבות האינדי במיוחד, היא כל עולמי. אמנם כל ×–×” לא החל בעשר השנים האחרונות, אבל האינטרנט, האמפי3 וכל יתר האלמנטים החדשניים האלו – שבאו במקום הרחפות וחליפות החלל – הפכו לרוח האמיתית שדוחפת אותי מפינה לפינה בחיים. אינני מסוגל לדמיין איך הימים הללו נראים היו לולא הקבצים המכווצים הללו, ללא האייפוד שלי וללא האייפוד הרעב שלנו. אבל עד כאן שמאלץ וגו' – וכעת לעבודה.

אינני יכול להסביר מדוע אני פותח את סיכומי העשור שלי דווקא עם Herrmann & Kleine הגרמנים, אבל אולי הדבר קשור להיותם הגרמנים היחדים שככל הנראה הצליחו לסובב לי את הראש מאז שנת 2000. הסיפור הוא פשוט, והולך בערך כך: פעם, אוהד, בלישה, גיל ואני היינו להקה. Mu-te שלנו נולדה בסוף העשור הקודם וחרגה אל תוך המילניום הנוכחי בזכות איכות אמיתית (אינני צוחק), אך חוסר יכולת ליצור דבר מה רציני מתמשך או מכאיב מספיק. בקיצור, התגייסנו, אחד מאיתנו למקום חשוב במיוחד – והכל נגמר.
אז זהו, שזה לא באמת נגמר. בלישה וגיל, יקירינו, הקימו את Zegunder וחיו בכל רגע מחייהם את הדבר הגדול הבא: Glitch. כך קראו לכל הצקצוקים, הבסים הרכים והמלודיות המינוריות שנולדו בתחילת העשור. ככל שזגונדר שלהם השתבחה – כך השתלט גם עליי הגליטש. הרמן וקליינה אף פעם לא היו גליטשיונרים, יקום בלישה ויאמר, אבל לא באמת אכפת לי. שני הגרמנים האלה היוו את פיסת גן העדן שלי ב-2002, אך גם בשנה שאחרי כן. התגאתי להאזין למוזיקה אלקטרונית, ל-IDM במיוחד, בעיקר בגללם. וזה ×”×™×” די פשוט. תוך שהם נישאים על גבי גל האהדה ללייבל הגרמני Morr Music ולכל השוגייזינג של תחילת שנות התשעים – הם פשוט שברו אותי.
הרומן שלנו החל, כמדומני, בהופעה של ברט שניידר או אולריך שנאוס בדינמו דבש המיתולוגי בתל-אביב. יאיר, ברנש מקומי מדופלם, מכר של בלישה וגיל (או שהיתה לו הגדרה אחרת), פתח את סט החימום שלו ב-Her Tune, שמצורף כאן למטה ומהווה את אחד מרגעי הכוח הגדולים של ×—×™×™ (לא מגזים), ושינה את מקומי בעולם. ללא סמים, ללא יותר מדיי אלכוהול (×›×™ היו אלה ימי צבא או משהו דומה) – נפלתי. כמה שבועות אחרי כן, כבר הקלטתי את הלהיט המדובר על קסטה (לא פחות), בצמוד לבסבוסה של שריף, והבאתי את ×–×” לחבר'×” בצבא הישראלי. ישבנו במשרד (×’'ובניקים של דרך פתח-תקווה), וניסיתי להסביר להם מהי המוזיקה הנכונה לה כו-לם צריכים להאזין. הם היו המומים. אביב פינס שאל אותי איך רוקדים לזה, והפציר בי להדגים. ניסיתי, נדמה לי שהצלחתי, או שלא, אבל הם נותרו בשלהם. ×–×” לא כל כך עניין אותם. "יותר מדיי רעש", הם אמרו לי – אבל מה הם מבינים.
פתאום היום, אחרי שנים, לקראת כתיבת הטקסט הנוכחי, פתחתי את הסולסיק שלי (גם כן אחרי שנים) והורדי מחדש את Our Noise – אלבומם היחיד של הרמן וקליינה. שוב הבנתי כמה טוב הם ידעו לצקצק, לטקטק, לקרקר ולצפצף, כמה גדולות היו המלודיות שלהם, ומדוע פעם – כשהייתי בן 19 – יכולים הם היו לשרוף לי כל טיפה של יאוש מהמדים, מהחום, מהגומיות שעל הנעליים הכבדות, מהמטלות המייאשות וסתם מסיומו של גיל העשרה.

הרמן, קליינה,
Ich liebe euch

Herrmann & Kleine :: Her Tune
Herrmann & Kleine :: Blue Flower
האלבום המלא