בחורף של 2002, לפני כמעט עשר שנים, לקחתי את האופל אומגה הכסופה של אבא שלי, אספתי את אלושה ובעיצומה של סערה בלתי נשכחת יצאנו לדרך. נסענו במעלה ההר החיפאי, חלפנו תחת בניין האוניברסיטה הגאה, והמשכנו עד לצומת בית אורן. אם אינני טועה, השעה היתה 2 לפנות בוקר, ×”×™×” ×–×” אמצע השבוע ולמחרת הייתי אמור להגיע לצבא שוב. למרות כל זאת, אלושה השכיב את הכיסא שלצדי, ואני נהגתי – בחושך מוחלט בלב יערות הכרמל הנטושים מפאת המבול או השעה. פנינו בצומת בית אורן, והתדרדרנו מטה במכונית באיטיות, בהתרגשות נאיבית שרק שני נערים בני 19 בלבד יכולים לחוש. ×–×” ×”×™×” החופש שלנו, מעצמנו, מהמקום שבנה לנו גבולות ממוסדים – פוליטיים, תרבותיים, אקלימיים, פנטסטיים. ×–×” ×”×™×” החופש שלנו להתבולל עם החלום של עצמנו.

×”×™×” ×–×” הלילה הראשון שבו האזנו ל-(), האלבום השלישי – הלבן – של Sigur Rós. למעשה, לא היתה לנו דרך אחרת להאזין לו. אני בספק שאלושה או אני נצליח להיזכר בדעה שגיבשנו אז עליו, אבל אני כן זוכר את החיוך שלו, ×–×” המפורסם – החצי הפוך, כשהבנו שאת הרגע ×”×–×” ניקח איתנו לנצח. ×–×” ×”×™×” בעת הירידה, מעל לגשר הצר, בדרך לבוסתן הישן שגם ×›×›×” לא ניתן ×”×™×” להבחין בו כלל. ×–×” קרה בשנייה שבה אלבום המופת ×”×–×” שינה צורה ועבר מצדו הפחות מדכדך לצדו המדכדך במיוחד.
אינני חובב שגיונות הזויים של חלומות נוסטלגיים על חזרה לנקודות זמן. עם זאת, הייתי מוכן לעשות הכל כדי לשוב – פעם אחר פעם – אל אותו לילה. בשביל הגשם ההוא, עם המוזיקה ההיא, עם האדם ההוא, עם תחושת הגעגוע הבלתי נגמר לדבר מה שבכלל נמצא כל הזמן בהישג יד.

מאז אותה העת השתנו כמה דברים בסיסיים בנוגע לאיסלנדים האלה, שלהם אני חב כמה מיסודותיי. ראשית, ביקרתי במדינתם וצפיתי בהם מופיעים. שנית, הם הוציאו שני אלבומים נוספים צבעוניים יותר, חנפניים יותר – אחד טוב למדיי ואחד רע. שלישית, הסולן החביב שלהם, יונסי, הפך לאפרוח חמוד המפזר קשתות בין עננים ברחבי העולם עם פרויקט הסולו שלו. אני מודה ×›×™ משהו בקסם הראשוני ההוא של ימי התיכון עד ראשית ימי האוניברסיטה התעמעם לו מעט. זו גם הסיבה שניגשתי בהיסוס דק לאלבום החדש של סיגור רוס, Valtari שמו. לא רציתי כבר לצפות לדבר.

וכאן – כצפוי – אמור להגיע שלב ההיפוך הגדול, אני יודע. ×–×” הרגע שבו אני אמור להכריז על כך ש"הא לכם! סיגור רוס עדיין נהדרים!". ובכן, אין לי את היכולת לומר זאת בקלות. באלבום האולפן החדש ×”×–×”, השישי במספר, הכל מדכא. מדכא לעתים עד תחושת חורבן. לכאורה, נדמה ×›×™ זהו הרקוויאם של הלהקה. כמעט ואין מילים, כמעט ואין שירה, כמעט ואין תופים, כמעט ואין כוח. וכן, זהו גם כל קסמו. ייתכן שמעולם לא זכיתי לשמוע להקה אהובה ערומה כל כך, שבירה, כנועה ומרוחקת יותר. אני אף אהיה קלישאתי לגמרי כעת, אך אומר זאת בקול: כמה מן הרגעים הטובים באלבום ×”×–×” באמת מסוגלים להשתוות רק לצלילי סופת שלג קטנה, אני נשבע בכך. הייתי בכמה.

Valtari כולו הוא יצירה של נחמה. להקה קטנה ומוכשרת שחבריה מתנחמים בכוסות התה שלהם, ×–×” לצד ×–×”, ולא מתביישים לשתוק לרגע – למען העקרונות הקטנים שלהם. תחושת חוסר הנגישות שעליה הם התעקשו רק הופכת את ההיסטוריה הפופולרית של סיגור רוס לאירונית יותר. רק לחשוב שגווינית' פאלטרו בחרה ללדת את צאצאו הראשון של כריס מרטין לצלילי האלבום השני שלהם, ×›×™ אלה היו צלילי החיים האולטימטיביים מבחינתה – ולחייך. ובכן, ×–×” הזמן לברוח. המוות קרב, והוא אינו מותיר ולו מילה מושרת אחת בשלושת השירים האחרונים של האלבום.

פשוט חבל שאין גשם, שאלושה לא פה, שלאבא אין אופל יותר, שהכרמל נשרף, שהזדקנו, שנעשינו מרירים, שכבר ויתרנו על חלומות הילדות, ושאין לנו דרך לקרוע את הלילה עם האלבום היפהפה הזה של סיגור רוס.

 Sigur Rós :: Varúð
 Sigur Rós :: Rembihnútur
 Sigur Rós :: Varðeldur
האלבום המלא והיפהפה

פעם בכמה זמן פשוט נשבר לי מהכל. אחת לתקופה אני פשוט עובד, ולא עושה דבר לבד מזאת. בימים שכאלה אני מוותר על האזניות, מניח את הספרים בבית, זונח את ההשראות הגדולות, מתרחק מן המוזיקה, מן הבישולים, לא יוזם דבר מה מעניין שיציף את חלומותיי על פני השטח. פעם בכמה זמן אני שוקע בתרדמת, לרוב בתחילתו של האביב – ולא, אין לכך קשר לאובדן החורף או קלישאות אישיות כאלה ואחרות. העניין הוא שלעתים אני צריך להישרף על ידי הזמן, ולו רק כדי שאוכל להבין, בחוכמת בדיעבד קטנה, את המשמעות הנלוזה של תבערה זו. לרוב, מה שעוצר את הכלום ×”×–×”, את השממה הרוחנית הכמעט מוחלטת, זהו אלבום. במיוחד ×›×–×” שלו לא ציפיתי.

כך פתאום נחת באמצע המדבר האחרון Bloom של Beach House. מיד כששמעתי על כך – עוד בטרם ההאזנה הראשונה – נזרקתי בחזרה אל נובמבר 2009, רגע לפני מהפכת החורף ההיא של ×—×™×™. אז דלף Teen Dream, האלבום הקודם של הצמד האהוב כל כך ×”×–×”, ויקטוריה לגרנד ואלכס סקאלי, ובפועל סימל הוא את הכל. למעשה, הוא ×”×™×” חשוב כל כך להוויה ההיא, העתיקה, עד ×›×™ אני זוכר את התאריך המדויק שבו הוא עלה לרשת – 19 בנובמבר, 2009. איזה קלקול יפהפה ×”×™×” כל ×–×”. קלקול חיים מלכותי.

הפעם מגיע החדש של בית החוף ברגע אחר, וכבר בורא לי מציאויות נחמדות, בזכות הזמרת האהובה עליי בעולם, ויקטוריה. Bloom שלה ושל בן זוגה מאפשר לי, למשל, לחלום על החודשים הקרובים בצורה אוטופית כמעט. כזו הכוללת מטוסים, לבלובים, התרגשויות קטנות מיומיום, מהפכות חברתיות, אלף ומאתיים ספרים, מתכונים, חיוכים ושמחות, גניזות של שממות מיותרות. כל מה שהייתי צריך כדי לקום, לרדת ממעלה המיטה המשונה שלי אל מיתת ההשהיה הוא זה. אלבום נפלא שכזה, שבור שבור את שגרתי.

 Beach House :: New Year
 Beach House :: Myth
 Beach House :: Wild
 Beach House :: Other People
האלבום המלא והמעולה

זמן רב חלף מאז ישבתי וכתבתי משהו מול אורנים דוממים של זמן כניסת השבת. למעשה, אם עליי להעמיד דברים על דיוקם, הרי שמעולם לא זכיתי לעשות דבר כזה. כאשר התגוררתי בתל אביב בגלגול הקודם, אי-שם באמצע העשור הראשון לשנות האלפיים, לא היו כל עצים בנמצא, ואפילו בשתי הדירות הירושלמיות שלי הסתפקתי בעץ חרוב גדול ובמיני אילנות ערומים של חורף גס. והנה פתאום, כשאזניות על ראשי, אני יושב בחדר חיפאי, פסנתר מנגן לי מנגינות של פעם, או שמא של הווה אדיר, ואורנים דוממים נחים לפניי. אם זה לא היה מנחם מספיק, דבר לא היה מנחמי עוד.

אך זהו שקר קט, שכן את הנחמה הגדולה אני גורף מאחד אחר – אהוב לבי – פטר ברודריק. במידה מסוימת, ייתכן שבצדק, אני מרגיש ששחקתי עד דק את אהבתי אליו, לפחות במדיום ×”×–×”. נדמה ×›×™ הדני-אמריקאי ×”×–×” הוא האיש שזכה לסכום המילים הגבוה ביותר שהענקתי ליוצר כלשהו באייפוד רעב – אך כל ×–×”, בצדק נעשה (×”× ×” פרשנויות). להלן הסבר קטן על הדבר היפהפה שהוא ארגן לי כך פתאום באמצע רקוויאם החורף ×”×–×”.

אחרי ששחרר שני פסקולים אבסטרקטיים לפני כמה חודשים, שלשום הודלף אלבומו המלא השלישי החדש של ברודריק, הנושא את השם המעט מייגע http://www.itstartshear.com. הורדתי אותו אל מחשבי בשלישי עם לילה, גדוש ציפייה וחששות. הרי, כך לחשתי לעצמי ברכות – ולו רק כדי שהשכן האיום שלי לא ידפוק על הקיר שוב – "אמן אשר קרע אותך לפיסות כאב ואושר וערבב אותך באגרסיביות גדולה אך מעודנת – סביר ×›×™ מתישהו ייכשל בצעדיו". והנה, גבירותיי, טעיתי. אשף הרכות שלי הוא אחד הדברים הטובים שניתנו לי. אני יודע ×›×™ זוהי אמירה גדולה, ובכל זאת – נדמה לי ×›×™ אזלו מילותיי, שאמורות היו לתאר את שהוא עושה לי – עם פסנתרו, גיטרתו, סמפלרו, מסורו, קולו ומילותיו.

 Peter Broderick :: I am Piano
 Peter Broderick :: Everything I Know
 Peter Broderick :: A Tribute To Our Letter Writing Days
 Peter Broderick :: Asleep
האלבום המלא והמעולה

אני מוכן להישבע שאינני אמור לשבת כך ולכתוב את אלפי המילים האלה, פעם אחר פעם, חודש אחרי חודש, שנה אחר שנה, עד הנצח. אני מוכן להישבע, ×›×™ אמרתי לעצמי לחדול, לצאת מן החדרון הצר ×”×–×” ולו רק כדי לשאוף אוויר אחר, ×›×–×” שבו רק את ואני מחללים את התודעה, מחוללים את הצעדים. אני מוכן להישבע ×›×™ הבוקר, ברכבת מחיפה, נשבעתי ×›×™ אקשקש על ידיי מילים בגרמנית, כך שרק אני – בין כל הסובבים אותי – אבין את אשר אני ממולל בקצות אצבעותיי. אני מוכן להישבע ×›×™ עשיתי זאת. אני מוכן להישבע ×›×™ מתחת לחלון דירתי הגדול זרוקות רגלי בובה, אשר הונחו בעבר על עמדת שופט במגרש חולי של כדורעף חופים, שלצדו הושבו בחורים שהמתינו לבנות זוגם בעת שאלו מדדו תחתונים בתאי המדידה הסמוכים. אני מוכן להישבע ×›×™ חלמתי לא אחת שבמו ידיי אחריב עולמות שלמים ואברא מחדש רק שניים – את ×–×” שבו נולדה אמי וכן את ×–×” שבו גדל אבי. אני מוכן להישבע ×›×™ אפסיותם של אנשים מוכרים אינה מתקרבת לאפסיותם של הזרים לי לגמרי. אני מוכן להישבע ×›×™ אתרוגים שניסיתי לקטוף בעבר, לפני שנים ארוכות, עדיין צומחים בינות עלוות לענפים מבלי שאיש × ×’×¢ בהם, ניסה להריחם או לחדד את פטמותיהם. אני מוכן להישבע ×›×™ את כל ימי ראשון של ×—×™×™ הייתי זורק ברגע אל מגירת הסתרים שהותרתי פעם בבית הוריי, מבלי שאיש כלל יכול ×”×™×” להבחין. אני מוכן להישבע ×›×™ מחר ×™×”×™×” טוב, מצוין, מופלא, עילאי – אך אין בי כל דעת. לילות כימים הייתי נחבא מפני התופת שהיתה לה לגן עדן של חרושת סתר רצופת געגועים.

והנה הבוקר נתתי לאוויר של ים לחפון את שיערותיי, התפניתי להביט רגע בהר שאותו שוב הותרתי מאחור – ורצתי אל הדרום. בדרך נתקעתי עם הבנג'ואים הגוססים של Dreamend. ואני בכלל שונא בנג'ו עוד מילדות. פשוט ×›×™ הכלי ×”×–×” אינו מזכיר לי דבר לו אני זקוק. הוא טבוע בים אסוציאציות לא נכונות מבחינתי, כאלה שחורגות מגבולות הסביר בכל הנוגע לחיי. אלא שאת הבנג'ואים הגוססים של Dreamend משיקגו אני אוהב דווקא. הם גוועים אל תוך הררי אפלה עמוסי חורבות של ארצות שקועות. במקביל, באלבומם החדש – And The Tears Washed Me, Wave After Cowardly Wave – הם צובעים נתיבי צבע בתוך האפור הגדול. מבלי שכלל ציפיתי, ובעוד שבכלל הייתי משוכנע ×›×™ כל כולי שייך ל-Grimes החדש והמשובח – נפלתי אל תוך נתיבים אלה. בדרך אל המקום הנכון ביותר שהייתי יכול לדמיין כנראה.

 Dreamend :: The Face on the Tintype
 Dreamend :: Another Day
 Dreamend :: God Went Out of me
האלבום המלא והמעולה

בסתיו 2010 ישבתי באשכנז וחיכיתי בין הימים והלילות לביקורים של כמה מן האנשים האהובים עליי ביותר. רק כדי לשרוד, רק כדי לשמוח. מדי פעם גם התממשו כמה מן הציפיות האלה לכדי ביקור של ממש, כמו בפעם הנחמדת שבה הגיעו לביתי בבניין גדוש מדרגות העץ החדות אלושה ובת זוגו לינה. הם עשו את הדרך מדנמרק, באוטובוס ובמעבורת, וזכו במיטתי, באורז העירקי שלי ובנקניקיות בקארי ביתי. בתמורה, זכיתי אני לכמה משחקים מוזיקליים חביבים.

באחד מאותם משחקים ישבנו בחדרי המרווח והאזנו בצוותא לאלבום הראשון של The Twilight Sad הסקוטים, האהובים, הנהדרים, המרסקים והמרוסקים. המשחק הלך בערך כך: אני הפעלתי שיר מסוים ונכנסתי לאתר שבו הופיעו מילותיו של אותו שיר, בעוד שאלושה ולינה נאלצו לנסות ולפענח בעצמם את השורות, אחת אחרי השנייה. אותן שורות הצבועות במבטא סקוטי זדוני – חלומי או שמא בלתי ניתן להפנמה. שיעשענו את עצמנו, כך אני זוכר, אך זמן רב – ומספק – חלף מאז.

בשבעה עשר החודשים שהתנדפו מאז – על מסלול גדוש עליות ומורדות – הספיקה השלישייה מ-Kilsyth להקליט את אלבומה השלישי, No One Can Ever Know, שהודלף לפני כשבועיים אל העולם. הימים הראשונים שלנו ביחד עברו באופן המזכיר את המשחק ההמבורגי ששיחקתי עם חבריי הדנים (למחצה) בזמנו: אני משמיע שיר ומנסה להבין מה רוצים ממני, לא ברמת המילים הפעם – אלא ממש ברמת המנגינה, השירה והמלודיה גם יחד. התאכזבתי מעט, שכן את הגיטרות העזות של פעם החליפו The Twilight Sad בניחוח חשוד הזועק מסר אחד: נגישות. ונגישות, או היא, מעולם לא היתה הצד האהוב עליהם.

עם זאת, חלף מעט זמן מאז – ודבר אחד כבר השתנה. נכון לעכשיו, הנגישות נעלמה, הדקירות שבו אל מקומן. וזה חשוב. מדוע? בעיקר בשל העובדה שהסקוטים שלי הם אלופי הניכור. הם אינם ניתנים לדמיון כחייכנים גדולים, לא כל שכן כחובבי מגע או חיים או זריחות. את יצר האלימות שלהם הם מנתבים אל הערפיח בקלות, כפירורי ברזל הרצים אל מגנט גדול. פער הזמן שבין הברק לרעם, ×”× ×¥ הסערה בפועל, אולי גדל והולך מאלבום לאלבום של The Twilight Sad, אך את עבודתם עליי הם עושים נאמנה. נעים לי להירמס תחת מגפי רגשותיהם.

The Twilight Sad :: Don't Move
The Twilight Sad :: Dead City
The Twilight Sad :: Another Bed
האלבום המלא והיפה

לישון שלוש שעות בלילה באמצע השבוע מבלי שבכלל השתכרת או רקדת או שרת או טסת או נולדת או הקאת – זו פריבילגיה השמורה ללילות שבהם הפרחים הכסופים מגלידים מאינספור געגועים. לישון ×›×” מעט, כאשר גם ×›×›×” לא הזדקקת למעט מן המוות היומי ×”×–×”, זהו לוקסוס מיותר הניתן לך כאשר אחת מן הדמויות החשובות לך ביותר יושבת לצדך בסלון, רגעים אחרי גשם בלבו של החורף, וגם היא – או במקרה ×–×” הוא – אינה מעוניינת בחידלון. להתעורר מסוחרר בבוקר צונן אחרי שינה שבכלל היתה שנת צהריים דלה, זהו הרגע שבו אתה ×—×™. נפרד בפועל מגעגוע אחד ומחליפו באחר, צבוע קולות רסס, מהופנט מן הצעידה הארוכה שעוד מונחת לפניך ביום העתידי, בתחילתו של שבוע ארוך, באמצע החיים.

רגע לפני שאלושה, חברי היקר, עולה על המטוס בחזרה למדינה הסקנדינבית השלווה שבה הוא ×—×™ עם אהובתו, התעוררתי. ללא ×”×’×” בפי כמעט, הפעלתי מחדש את Narrow, האלבום השני החדש של Soap&Skin, כדי להתחמם מגבישי הקרח שלה. הפרויקט המופלא ×”×–×” של אניה פלשג האוסטרית הוא כל מה שהזדקקתי לו כדי להסתחרר. כמו באלבום הראשון לפני שנתיים, ידיה נוגסות ברוך על פסנתרה, שירתה גוססת כצעצועים המונחים מוזנחים בפינת חדרו של ילד המשתנה לנער – והמכלול מבודד כל כך מכל שאון המחשבות הפרוזאיות הגדולות.

די פה בשיר אחד כדי להבין את הזמן, די בהאזנה ל-Vater הפותח את האלבום ומונח כאן למטה כדי להתפורר. שלושת הבתים הראשונים ביצירת המופת הפואטית המולחנת הזו, המושרת כולה בגרמנית, הצליחו – לראשונה זו תקופה ארוכה – להוציא ממני דמעת נפש. עוד לא לגמרי הבנתי אם כל ×–×” קורה בשל הידיעה על הפרידה הצפויה מאלושה או שבכלל – בצורה מוצקה לגמרי – בשל המילה, הפסנתר והשירה. אניח שהתשובה היא משולבת. על כל פנים, לפניכם ניצב אלבום המופת הראשון של 2012. פשוט כך.

 Soap&Skin :: Vater
 Soap&Skin ::Wonder
 Soap&Skin :: Voyage Voyage
האלבום המלא והמעולה

עשו לעצמכם טובה והאזינו לגרסת האולפן קודם שתאזינו להופעה הזו, אבל בכל זאת:

החודשיים האחרונים הם כנראה היפים ביותר שידעתי בשנים האחרונות. לפעמים, בשעות המתח הגדולות של סגירת העיתון, אני מתעורר, נעמד באיזו פינה, ומנגינה נורבגית כלשהי נשרקת מפי, בעוד אני מניע את כפות הרגליים בקצב הנכון. אני מתעוור אל מול המציאות הישנה, או שמא היא – אותה מציאות רצוצה ונשכחת – נעשית עיוורת לנוכח החלום החדש שנרקם לו בעולמי. כל זאת בין גנים צבעוניים, מול מפרצים מסתערים, לנוכח שניות עצומות של אי-פחד, אי-בהלה, אי-יגון ואי של שפיות חושית.

בתוך קלחת ×”×’'לי הוורדרד הנוכחית אני נעמד, מביט סביבי ורואה את 2010 כולה. אותה שנה הפכפכה – זו שבה בכל פעם שטיפסתי אל חודו של צוק, גם צנחנתי ממנו נטול כל אמצעי ×”×’× ×” – ניצבת כסימניה פעוטה של לילות השקט המרובים – והיא נודמת. שירה הקודר מעט, בין עצי ירושלים המאובקים לעצי המבורג לבושי העורבים השחורים, הופך בעת הזו לפזמון נטול פספוס, ולו הקטן ביותר.

אין פלא כנראה שמרבית אהבותיי המוזיקליות הגדולות של סיבוב החיים הקודם קמות לחיים באחת, מכות באצבעותיהן על מיטב הזגוגיות השבירות שנעטפו על ידי ברגע אחר. כך למשל, איוון אביל ודניס נוביון, הם Memoryhouse, מדגדגים את הזמן שבו ייצא אלבום הבכורה שלהם. הצמד הקנדי היפה ×”×–×”, אשר אחראי לשיר השנה העגמומי שלי ב-2010, כבר הספיק החודש לפנק את העולם בשני שירים ראשונים מתוך הדבר הגדול ×”×–×” שלהם – ונדמה ×›×™ נשמותיהם שינו כיוון, או שמא זהו אני בלבד? את רוח הרפאים שטיילה בסלונם בעבר, הם המירו במקצב חדש, עם גיטרה חדשה וכוונה חדשה. זו אולי אינה מוזיקת המסיבות המתבקשת ביותר, אבל ×–×” אחר. אחר מכל מה שהם ידעו לתת לי בעבר, ועל כן מוטב לי.

והם אינם לבד, שכן ×’'ק טאטום, ×”×’'×™× ×’'×™ האחראי על Wild Nothing, עוד אימפריית 2010 קטנה, מתכונן לדליפתו של אלבומו השני – והוא עושה זאת בסיוע אנדריאה אסטלה מ-Twin Sister. מסופר ×›×™ זהו השיר הראשון אי-פעם שאותו הוא הקליט עם חבריו באולפן ולא על המק בבית, ואין לי אלא לומר ×›×™ גם את זאת אהבתי אך גם את זאת. אם איש לא יעצור אותי, אותם, או אותנו – זו עוד עשויה להיות השנה של ×—×™×™.

 Memoryhouse :: Walk With Me
 Memoryhouse :: The Kids Were Wrong
 Wild Nothing :: Nowhere