כל כך הרבה ברושים התפזרו להם כניצבים בסיפור ×—×™×™ החדש. בין הפוסט הקודם לזה הנוכחי הספקתי לארוז 15 ארגזים בבגדים, ספרים, תקליטים ועולמות קטנים שלמים בני עשור לפחות, ועזבתי שוב את תל אביב כדי לחיות את ×—×™×™ החושך והאור האמיתיים בירושלים ההיא. אותה עיר שהעניקה לי בעבר פעמונים זדוניים מחוץ למרפסת אחרת, שאחזה בי מעל גיא בן-הינום עם פיסות השלג שלה, שטלטלה את ימיי לפחות פעמיים – כפי שאף מקום אחר לא × ×”×’ בי קודם לכן. שבתי אליך, ירושלים, כשידיי השזופות מכסות את ×¢×™× ×™×™ כלא מאמין לכאורה – ×–×” אשר המום מצעדיו במעלה הגבעה, אך גם כמאמין גדול – כמי שצלח את ירידתו המדודה מהתל החולף.

והימים היו בסימן הלילות, אלה הקרירים והייחודיים, המבשרים את התקרבותו של רגע חדש – רגע מכונן שעומד להכות בי. גל חדש של אהבה שלא ידעתי נחת עליי, ולצדו המתנה משונה לבאות. בשבוע הבא דנמרק וגרמניה, בעוד שלושה שבועות ספריות וערימות כתבי עת. לאור כל המעברים החדים האלה, קצת התקשיתי באחרונה להבין מה אני, היכן אני – וכך, גם איזו מוזיקה נכונה לי. דבר לא ריגש אותי לבד מכמה שירים בודדים שעוד אכתוב עליהם רבות בחודשים הקרובים, אך הכל השתנה בסוף השבוע האחרון. למעשה, מסוף השבוע האחרון – שוב יש לי בית, עם מרפסת, בין עצים, על הרים, גדוש תמונות ומצבי רוח, כמו שצריך.

ובתוך כל ×–×”, מצאתי את ×”×›×™×£ הירושלמי הראשון שלי. קוראים לזה Suburban Living וזה שייך לבחור בשם ווסלי באנץ' מווירג'×™× ×™×”. הבחור ×”×–×” לוקח כמה מוטיבים שגורים מאהוביי המוזיקליים האחרים, נאמר Wild Nothing, ומשגר אל החדר ×”×–×” שלי כבר כמה ימים כמה להיטים נעימים שעשויים להתגלות כגדולים – אם רק ירצה השם. אני מוכן להשתכר לצדו פעם בכמה זמן, כדי להתחיל מחול חדש שכמותו עוד לא ידעתי אף פעם. אני מוכן להתרגש מססמאות הנעורים הקלות שלו, ×›×™ גם כאשר אינני מתאים למקום שבו אני נמצא, אני מתאים למקום ×”×–×” יותר מאשר למקומות אחרים. זוהי נחמה קטנה, זהו שיר נפלא.

Suburban Living :: I Don't Fit In 

Suburban Living :: Give Up 

Suburban Living :: Float in Clouds 

ה-EP הזה, שעושה לי את הערבים האחרונים, להורדה

כבר כמה שבועות שאתה זקוק לחושך הגדול באמת, ההוא שמגיע אחרי שכולם כמעט עוצמים עיניים לבד ממך, ואתה נותר לבד. בכל בוקר מחדש אתה מלקה את עצמך בין שלושים לארבעים פעמים על כך שהלחיים שלך מסרבות להידחק מטה כדי לתת לאור כלשהו לפרוץ. אתה צובט את עצמך בנוהל משונה על מושבי אוטובוסים, בספסלים האחוריים – שמהם העולם נדמה מוחלש יותר. אתה ×¢×™×™×£ מבחירה, ×¢×™×™×£ כפי שלא חשבת שתוכל להיות שוב, אבל אתה שורד. אתה רץ מנקודה אל נקודה, בין התרגשויות אמת לכאלה שעליך לברוא בידיך בלבד. אתה כנראה מתחיל להבין שאת מעט העצים שאיש עוד לא ניסר מתחת לחדרך תחליף תכף ומיד באילנות בהם איש לא × ×’×¢ מעולם. אתה תסיר גלויות מקיר אחד, תתקע גלויות בקיר אחר, תלחץ את כפות ידיך על ארונות חדשים, על קירות צהובים שנמוגים אל תוך שכונה עמוסה ודוממת, אתה תרחף. למעשה, כל הזמן אתה מרחף. ×›×™ כשאתה יושב על אדנו של חלון אחד, היא יושבת על אדנו של חלון אחר באותו זמן בדיוק – ולעולם אתה לא תיפול. ואם תיפול, אז לפחות סוף סוף תיפול.

אולם אם לא תיפול, אתה תעשה את הכל כדי להתכונן לנפילה הקרובה. ולעתים, כל ה"הכל" הזה יסתכם בעצם בניסיון להרחיב את גבולות השפעת המוזיקה עליך. אתה תחפש בנרות את העטיפה הנכונה, זו שבה יופיעו בחור ובחורה צעירים, רזים, אפלים, מרוחקים זה מזו, קפואים על גבו של נהר כפור שלם ולא רחב בצורה מיוחדת. את המעילים שלהם אתה תחליף בקולות החבלה הזערוריים שייצרו הגיטרות שבידיהם, ואתה תשעין את כל משקלך על הקרדום שהונח מעל לראשו של אחר. ואז, בפשטות מופקרת ממש, רגע אחר רגע, דקה אחר דקה, שיר אחר שיר, כל האמת תטפטף על כתפיך כדם הבקרים הלא נגמרים ונטולי הצל.

לאור כל זאת לא תהיה לך ברירה אלא להתיישב ממושכות עם שני האוסטרלים, ×’'ימי קריצלר וטרה גרין, שמכנים את עצמם White Hex. הם ינסרו עבורך שולחנות עבים שעליהם תניח את כל הספרים, הצלחות, הבריקדות וזרי הפרחים. הם יטענו שהם חמימים, אבל יידעו מספיק טוב ×›×™ כל חמימות שכזו היא בפועל החורף הטוטאלי. המיני-אלבום הראשון שלהם, Heat, שיצא באחרונה על 12 אינץ' כולל שישה שירים בלבד, שנולדו בכלל בברלין – השם ירחם – אבל כל אחד מהם הוא התגלמות התשוקה. התשוקה לברוח, להיעלם, להיברא ולגווע מחדש. בכל שניותיו הוא יאותת לך ×›×™ חיים שלמים אורבים באופק.

White Hex :: Holiday 

White Hex :: Waves 

White Hex :: Stranger Love 

מיני האלבום המושלם והמלא להורדה

Every Little Hair Knows Your Name 

הנה מגיעים כל המשפטים הגדולים והרזים גם יחד, כל האנקדוטות הסנטימנטליות, הזיכרונות הבלתי נדלים מימי גשם של שנים אחרות, שבריהן של כמיהות שפעם ידעתי לצייר אחרת. הנה באים שבדים מקריחים רכובים על סוסים איסלנדיים כשדני מגודל ואהוב ניצב לידם, מטפסים כולם ביחד על תלי השטיחים שגלגלתי בשש דירות שונות, בולסים במשותף חלומות נאיביים על ימי ערפל. הנה מצטיירים להם מעצמם עצים גדולים יותר, בניינים נקיים יותר, ילדים מנומסים יותר, צעיפים עבים יותר, יינות טעימים יותר, דגים פשוטים יותר, ספרים רבים יותר, סופרים רבים יותר, ברנשים מרוחקים יותר, ימים קרירים יותר, חיים של אחרים. הנה מפזרים מול עיניי שורות ארוכות של מילים שידעתי כי יבואו בדיוק בשעה הזו, כששוב אין טעם לרדת אל המדרחוב הצר שבו אני מתנהל כבר שנה וחצי בלי רצון אמיתי להפוך לחלק ממנו. הנה חיוך, הנה פרצוף מיובש, הנה חיוך, הנה פרצוף חמוץ, הנה חיוך. הנה מתקרב שיאו של קיץ ארוך במיוחד, והנה תחושה של סתיו רציני שמגיח עוד שעה כדי לאכול את כולי, במכה אחת. הנה נולד לו האלבום החדש של ינס לקמן.

×›×™ הלילה ×”×–×” שייך לך ינס, במלוא הדרך. אותו עלם נצח שבדי – ×–×” שאינו יכול להיקרא גבר, בחור או נער – התפרץ במפתיע, מוקדם מן הצפוי, עם התקליט החדש שלו – I Know What Love Isn't, ולאחר כשלוש האזנות משותפות עם רעותה, עוד אחת בסלון האישי שלי ולקראת עוד עשרות אל תוך השבועות הקרובים, אני חש מואר שוב.
אמנם לעולם זה לא ירגיש שוב כבאוקטובר 2004, חולה במיטה בחיפה, אבל זה תמיד ירגיש נכון, במיוחד כהתחמקות מכל רצינויות אוגוסט. שוב, כמו במרבית שירי העבר שלו, ינס מצליח לשיר בחמידות אין קיץ על מפגעים רגשיים כאילו היו כל אלה ימים ורודים, צהובים בהירים, ירוקים עדינים, חביבים, מקסימים ונפלאים גם יחד. וזה כל היופי. זהו אותו משחק מודע לעצמו, אירוניה חסרת קץ ובושה, דכאון ובדידות מחופשים למרציפנים מצופי שוקולד. עשו את זה קודם לפניו, לא בטוח שעשו זאת כך. כי מאז בל אנד סבסטיאן של שנות התשעים לא נשמע בחלל היער הקטן והמדומיין שלנו כינור שכזה.

Jens Lekman :: I Know What Love Isn't 

Jens Lekman :: Become Someone Else's  

Jens Lekman :: She Just Don't Want to be With You Anymore 

האלבום המלא והיפהפה

במבצר החיפאי החמים שבו ניסו לטפח אותי הוריי קשה היה להימלט מסערות הנפש, הקטנות והמיותרות, הגדולות והמוצדקות וגם הגדולות והבלתי מובנות. כשהייתי בן 11 אחותי הגדולה ירדה מהארץ, אף שמעולם לא שמעתי איש במשפחתי משתמש במונח הזה. אחותי עברה לגור בארץ רחוקה ומוזרה דוברת ספרדית, בין פנמה לניקרגואה, ולראשונה ראיתי אז את הוריי בוכים. כלומר, אני משוכנע שראיתי אותם בוכים לפני כן, אך לא באמת הבחנתי בכך. וכשראיתי את הוריי בוכים בראשונה, בכיתי גם אני.

מאז אותו נובמבר ב-1994, הפכה הפרידה למרכיב חיוני ברקמת החיים המשפחתית שלנו. אחת לשנה לפחות, ידענו כולם שצריכים להיפגש, ואז להיפרד. באותן שנים, שמרנו על קשר משונה באמצעות פקסים ארוכים ומתנות פעוטות. אחותי היתה שולחת לי קלטות של מנגינות חלילים דרום אמריקאיות, ואני הייתי כותב לה סיפור קצר ושולח. היא היתה משגרת אליי בובות של תוכים צבעוניים, ואני הייתי מתרוצץ כדי לאסוף מספיק חוויות עד המכתב הבא. אם ×”×™×” דבר ששנאתי היו אלה הפרידות הארוכות לאחר כל ביקור שלה או שלי – בשדה התעופה, ברחוב הלוהט מתחת לבית הוריי, בכביש עטוף הדשא שלצד ביתה האקזוטי. לא ידעתי כיצד לבלוע את הנפנוף האחרון, את תחושת הפספוס, את הידיעה שרגע לאחר סגירת הדלת – לא יודעים יותר איך המציאות נראית באמת. לא סוף העולם, אני יודע, אבל הייתי ילד או נער. אין ×–×” משנה. בראשי החמצתי עולם ומלואו.

הלילה ×”×–×” הוא אחד מאותם לילות. בעוד כמה שעות שוב נאמר להתראות אחותי ואני, ונמשיך להתבגר במרחק 12 אלף קילומטרים האחד מהשנייה. למראה ערימת המזוודות אני כבר רגיל – הוא אינו נוגס בי כבעבר, אך פולחן הפרידה עודנו פה. הפולחן ×”×–×” מחייב אותי להתרכז במשמעויות הרגילות של הדממה שאחרי, והוא זקוק לקולות ולצלילים. כבר חשבתי שאין לי צלילים מתאימים לפולחן הנוכחי, ואז הופתעתי: האלבום החדש של Wild Nothing התרסק לפניי.

הכלום הפראי ×”×–×”, הרכב הדרים-פופ הפנטסטי של ×’'ק טאטום מווירג'×™× ×™×”, כבר סיפק לי את המנוני התלישות והפרידה מחיי הירושלמיים ב-2010. האלבום הקודם שלו, Gemini, פתח וסגר לי ערבי ייאוש של התעסקות באריזה, בחלומות על אריזה, בביטולי תוכניות אריזה, באריזה של ארגזי כאב וגעגוע. הוא הפך לאלבום משמעותי כל כך בראייה ארוכת הטווח שלי, עד ×›×™ באמת שלא נזקקתי ליותר ממנו בכל הקשור ל-Wild Nothing. זו גם הסיבה שבגללה ניגשתי אל הפתעת הערב הנוכחי, אלבומו השני – Nocturne – ללא כל ציפייה מיוחדת. אלא שאז.

אלא שאז התברר לי שאני מוכן לתקופת השינויים והפרידות – הכפויות והיזומות על ידי – ×›×™ יש לי מלווה. הרכות ההיא של 2009-2010 עדיין פה, אך צורפו אליה תעתועי שמחה קטנים, מלודיות בניחוחות שבדיים ממשיים והפקה מלכותית יותר. הילד טאטום נעשה לעלם חמודות, והצליח לייצר אלבום שטכנית – לפחות כך נדמה בינתיים – מתעלה על קודמו. אמנם אינני יכול עדיין לדעת איך ארגיש בחברתו בגשם האמיתי הראשון של נובמבר, אבל אני יודע מה הוא עושה לי כעת כשרוח המזגן המלאכותית מלטפת לי את הפוני. אני מוכן לפרידה נוספת.

Wild Nothing :: Nocturne 

Wild Nothing :: Midnight Song 

Wild Nothing :: This Chain Won't Break 

Wild Nothing :: Only Heather 

Wild Nothing :: Shadow 

האלבום המלא והמעולה, כנראה

סיבוב ועוד סיבוב עשיתי בדרך אל המקום שאמור לשמש לי כבית על ההר. ובתוך הבית התגלגלתי בין פינה לפינה, בין מרפסת שקטה אחת לאחרת, החסומה באורנים גדולים ובברושים צרים, אלה שפעם אכלסו את העולם המנודה שבו הסתובבה אלזה לסקר-שילר. וכשהיא נעה לה אז בין עזה לברלין, ילדים קלי דעת, כאלה שעוד לא הכירו את תל אביב, סקלו אותה באבנים קטנות שנקטפו מדרך החצץ שחצתה את השכונה בלבה.
אתמול על אדן החלון נחו שתי קערות גדולות נטולות אבנים, עמוסות בשארי מזון ובזבובים קטנים, שיום אחד אמורים איכשהו להזין קרקע כלשהי, אדנית אולי, גדושה בעשבי תבלין. איש שאני מכיר לא יטעם מהצמחים האלה, אך כל אחד ×”×™×” מוכן להתבונן. ולשתוק. ×›×™ לעתים, אין סיבה לנהוג אחרת מלשתוק. סתם לשבת, לא להיזכר בדבר – ×›×™ אין דבר שיש בו צורך כאמור – ורק לתכנן יום חדש בעולם ישן שפעם ×”×™×” כל שידעתי. "אני, רוח מדבריות שורפת, הצטננתי ולבשתי דמות", קראתי לה לפתע, אך גם היא – העיר עצמה, שתקה.

לנוכח שתיקתה הזכרתי לה איך פעם הלכנו יחד לבר קטן ולבן במרכזה כדי להאזין ל-OM שהגיעו ארצה. במשך כשעתיים הם ניגנו אז כמה שירים בלופ אינסופי, שאיפשר לנו לצאת ולבוא שוב ושוב באין מפריע בשערי החדר. "מעולם לא נתקלתי במוזיקאים שנותנים כבוד משונה כל כך לבס", אמרתי אז, ונדמה כי בשלוש-ארבע השנים שחלפו, דבר לא באמת השתנה. עוד רגע יוצא ל-OM, הרכב ה-Stoner Metal מסן פרנסיסקו, אלבום חדש, חמישי במספר, מופלא ממש, ששמו Advaitic Songs. כבר שבועות ספורים שאני מתעקש לעלות אל המיטה ביחד עמו, ממש כפי שנהגנו פעם בעולם הישן. כמו פעם, יש בו נעימות בס ארוכות, כבדות, שזוכות לענן אוברדרייב כשמתחשק, תיפוף כבד, עייף, ושירה קרועה. אלא שהפעם כלי מיתר מכים בצד ביחד עם כל מיני צלילים אוריינטליים. כל אלה גם יחד לא ממש עוזרים לי לגנוז את חלומותיי לעוף מפה, לטפס על עצים, לחבקם ולקפוץ.

OM :: Sinai 

OM :: State of Non-Return 

האלבום המלא והמעולה

כשהיא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, סיפקתי לה תשובה ארוכה בת לפחות 750 מילה. במונחים הפרוזאיים ביותר של עולמי, הייתי יכול למלא בתשובה ההיא עמוד נטול פרסומות בעיתון, אבל עם תמונת שלושה טור ושני טיזרים לפחות. כשהיא החמיאה לי על התשובה המנומקת, סיפקתי לה בתגובה שלל משפטים שבורים על ילדות, נעורים, בגרות, זקנה, משבר מעמד הביניים, חיפה, תל אביב, ירושלים, המבורג וקופנהגן. בקיצור, נחנקתי ליד שולחנה התשוש. כשהיא חייכה ואמרה שנדמה לה שעליה להסביר לי כמה דברים בסיסיים, סיפקתי לה חיוך קל ושתיקה ארוכה שנחתכה רק על ידי הנהונים רכים ותנועות ידיים מגושמות שאינן אופייניות לי. היא מצדה המשיכה בשירת הנימוקים וההנחות היסודיות. כשהיא שאלה אותי אם אני שומע את חריקות המזגן, העדפתי פשוט לומר לה שלא. בסופו של בוקר, בשיאו של קיץ, בתחילתם של חיים, לא מכבים מזגנים. במיוחד לא משום שהם חורקים. כששוב היא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, חרקתי שיניים, נשכתי שפתיים ואמרתי לה שכבר הייתי גדול, ושכבר הייתי מה שרציתי להיות, ולכן אין כאן כל שאלה של ממש.

חשבתי לומר לה גם שאני עדיין מסוגל להתאהב ברגע – להזות שדות שבהם קוטפים ביחד גם פרחים מוגנים – לכתוב שירים קטנים על דעיכות נטולות מזור – לרקוח תמיסות פטל מתוקות שאותן מושחים על ידיים ועל שפתיים – להרכיב מושבים לאופניים ולרכוב בשדרות אירופיות בקור בלתי נתפס – לקנות וילונות בצוותא ולא לתלות אותם לעולם – לשיר לבד – להתרגש מאלבום מצוין בעודי אוסף פירורי לחמניות מהשטיח – לישון. אבל לא אמרתי דבר נוסף. היססתי. שתיקה נולדה. שתיקה של עירום לא סביר שאינו אמור ליצוק כל תוכן ליחסים בינינו. אז התלבשתי ונתתי לה לשמוע את צלילי הלילה הנכונים.

מבלי להתאמץ יותר מדי היא הבינה על מה אני מדבר. פשוט שנינו הגענו מאותו הבית, לא רחוק משוחות הכרובים המשקיפות על גבעות ערמוני הבר שכבר תופחים בשלב הזה של השנה. ביחד האזנו לאלבום החדש של BEAK, ההרכב המחוכם של ג'ף באראו מ-Portishead, דילגנו שנינו בין חורים קטנים שצצו בסלון, וניתרנו ממוקש ימי אחד לאחר עד שהגענו אל המטבח התל אביבי הקטן. ושם, על השיש, ליד הכיור, נפרדנו בפשטות. כי יש רגעים שבהם עדיף להיות לבד. כבר שבוע שאני יושב לבד ומאזין להמנוני הבס האלה בגפי, נזכר בכל מה שרציתי להיות פעם, במה שהייתי פעם, ונמוג אל הרים פחות ירוקים מאלו שבהם גדלתי. שם, כנראה, משהו בכל זאת מסתתר.

 BEAK :: Yatton
 BEAK :: Spinning Top
 BEAK :: Deserters
האלבום המלא והמעולה

מתחתיי נחה לה עיר גדולה שזמינה לגחמותיי לנצח. בצפון יושב לו המקום שאותו נטשתי מזמן ולבי מיילל לכבודו מפעם לפעם. במזרח יושב המקום שאליו אני נושא את עיניי לאחר חורבן השקיעה. בדרום לא קורה שום דבר כי בדרום מעולם לא היה ירוק מספיק. ובמערב מת העולם. אותו עולם שמספק לי רגעי חלום ארוכים ונהירים מספיק, כדי שלעולם לא אשתעמם. כי כשמשעמם לי, אני נאלץ להתחיל להגשים חלומות. אני קונה כרטיסי טיסה, אני קונה כרטיסים להופעות, אני קונה ספרים כצידה לדרך, כל דרך שהיא, ואני קונה חירות בכסף. הבעיה היא שהמסע אל הגשמת החלומות הפשוטים האלה כוללת זעם מסוים על כל דבר שזז. וכשאני זועם, כפי שסיפרתי הלילה לרעותה, אני בועט במגדלים שאותם אני בונה. רק כדי לבחון אם הם מצליחים להיוותר על כנם.

ברוב המקרים הכל נשאר כשהיה, אל דאגה. ובכל זאת, יש דבר מה מענג בתחושת הרפיון, בחוסר הביטחון או הוודאות, ברוח הינקות מעוררת החמלה העצמית. הזעם הוא נלוז בסופו של יום ובמיוחד בסופו של לילה. עם זאת, הזעם אינו מגונה, שכן לרוב הוא מעודד אותי לגעת בגיטרות אחרות, חסרות כל טוהר וגדושות יומרה של ניפוץ זגוגיות בידיים חשופות שלא ייפגעו לעולם. זהו הרגע שבו הכי טוב לעוף על דברים כמו KEEL HER.

מדוע? מהסיבה הפשוטה ש-KEEL HER הבריטית נולדה כדי לפזר לי נסורת על השטיח ולגרום לי לאנחות נחת. יש לה ים של שירים עמומים, שבורים, קרים אך לוהטים כבירה חצי קפואה של אחרי יום עבודה גדוש מסים וטבלאות. איכשהו, בימים שבהם אני מותיר את המוזיקה בבית פועלת כדי שצליל כלשהו יחכה לי בשובי לדירה, באורח פלא ממש, KEEL HER ממתינה לי עם פזמוניה הגוססים. ואז אני מתיישב על הספה בת 40 השנה שלי. רק מתיישב.

 KEEL HER :: Riot Grrrl
 KEEL HER :: Agitated
 KEEL HER :: Luv Fuzz
אוסף הדמואים החביב עליי שלה, להורדה