60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל 

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך בעמוד הבא»

שבדיה, די נו

אני רץ למרחקים קצרים שמעולם לא ×–×›×” לשיעור במרחקים הארוכים יותר, וזאת בשל מחסור בתשוקה. על הרמץ שתמיד הונח לידי, ×–×” שהדיף ניחוח עצים רטובים שנאלצו לבעור על פי רצונם של אחרים, נהגתי לשוטט עם אצבעותיי, מבלי לתת להן להיכוות – רק כדי להרגיש ×”×›×™ ×—×–×§. אבל ×—×–×§ מעולם לא הייתי, אפילו לא בימים שבהם הייתי יורד לרחוב כדי לשחק כדורגל במשך שלוש שעות עם ילדים חיפאים שהתגנבו משכונה שבה לא גדלתי. ובאותה ילדות הייתי מסוגל לרוץ המון. ידעתי אפילו להאיץ לקראת הסוף מבלי שאיש שם לב, ותמיד סיימתי ראשון, שני, שלישי, חמישי. אבל תשוקה לא היתה לי. ×›×™ את התשוקה נתתי לאחרים. אולי לשבדים, כדי שהם יהרגו אותי בכל פעם מחדש.

שבדיה גונבת לי את כל הרעיונות, את כל החושים. שבדיה גוזלת ממני את החורף בכל פעם שהוא מתחיל, והיא גם מייסרת אותי במילותיה, אלו העמוסות המבטא הנעלם, המתחסד, ×–×” שאינו מורגש בהשוואה לאחיו שבדנמרק. באותה ילדות שבה רצתי יותר, לא דמיינתי ולו לרגע אחד שתגיע שעה כלשהי בחיי שבה אתמסר כך למדינה סקנדינבית, גם אם אינני באמת מסור לה אלא רק ללהקותיה, לזמריה ולזמרותיה. ולמרות זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות להשתולל עם עצמי, להתכרבל בשמיכות של אחרים למשל, או לחלופין להזדהות עם מלודיה כלשהי – שבדיה הזאת מגיעה. סעמק עם שבדיה הזאת. אינעל רבאק עם הרכות שלה, עם הטינופת הססגונית שלה שכל כולה סוכריות קופצות בצבעיהן של אלפי קשתות בעננים. אוף. אוף על כך שאני כנוע כל כך.

הפעם נכנעתי לשלישייה בשם Postiljonen, אבל מה ×–×” משנה מה שמם. כמעט ואין להם שירים, בין שלושה לשבעה בלבד – אינני בטוח, אבל כל שיר – מופת של פופ זערורי וצנוע הוא. על ציר מקסים שמחבר בין Destroyer ל-Washed Out ממוקמים היפים התורנים האלה, שביומיים האחרונים – בין עוד האזנה למוטורמה לעוד האזנה למוטורמה – מחייבים אותי בלופ מיוחד במינו שמוקדש להם. במקרה הנוכחי, בניגוד למקרים אחרים בעת האחרונה, הציפיות שלי בשמיים. תנו לי עוד, פוסטיליונן, תני לי עוד לפני שגם הצליל ×”×–×” ייאלץ להיעלם מן העולם.

Postiljonen :: How Will I Know/All That We Had is Lost 

Postiljonen :: We Raise Our Hearts 

Postiljonen :: Rivers 

קאם און פיל דה נויז

אנגליה עולה באש, נשרפת בסיוע שלל הלוגואים הישנים של אואזיס שגזרתי לפני 16 שנה מהמלודי מייקר ותליתי ברחבי החדר שלי. אם האש האנגלית הזו תיעצר בדרך כלשהי זה יקרה רק כיוון שיתחשק לי להתפשר ולהסתכל על אנגליה חצי שרופה.
לאור העובדה שאת כל נעוריי העברתי כאנגלופיל אדוק, בדיוק כמו כל חבריי, אני מתבייש לומר שמעולם לא ביקרתי בה. לא בנוריץ', לא בלסטר, לא בבריסטול, לא בליברפול, לא במנצ'סטר ואפילו לא בלונדון. כשהזכרתי זאת לרעותה השבוע בביתה, היא אמרה שזה כנראה לא חשוב לי או מעניין אותי. מיד נעמדתי על רגליי האחוריות כדי להתעקש ולתרץ, להסביר ולקשקש – אבל בתוך תוכי הבנתי שגם אם היא אינה צודקת ב-100%, אז לפחות ב-50%. איפשהו, נכון לעכשיו אנגליה לא חשובה לי. ×›×™ אמנם מרבית השירים שאני יודע לנגן על הגיטרה נולדו בה, ואמנם כל נעוריי מבוססים על סולניה, ואמנם את מרבית בגדיי אני מקבל ממנה, ואמנם אני עדיין נמס בכל פעם שאני מריח מרמייט על חמאה – אבל כבר כמה שנים שלאנגליה אין מה להציע לי. מרבית להקותיה החדשות משעממות אותי, ואני גווע. וזה לא שאני חולם על איזו מדינה אחרת. פשוט גם עליה אינני חולם.

ובדיוק בשל כל הסיפור ×”×–×”, כשאני כן שומע להקה לונדונית חדשה שמצליחה לגרום לי להאזין אפילו לשיר אחד שלה כמה פעמים ברצף בין המדפים הצהובים לירוקים בקומה 2 בספריית הר הצופים – אני חייב לרטוט, לפחות מעט. ×”× ×”, אלה SPLASHH, חבורה של אנגלים, נראים בני טובים שמשחקים אותה – כמו תמיד בימינו – אבל יש להם שיר אחד שלא יכול ×”×™×” להיכתב, לא כל שכן להיות מושר, בשום מקום זולת המקום שממנו הם באו. לא שהייתי שם, אבל ×›×›×” ×–×” מרגיש.
לחבורה הזו אין עדיין אלבום, הם כנראה רק עובדים עליו בימים אלה שבהם הם משחררים סינגל חדש בהתרגשות גדולה מצדם, ונראה לי שגם כשיהיה להם אלבום הם לא יהיו גדולים כל כך כדי שהעולם ישתולל. ובכל זאת, מהצליל הראשון של All I Wanna Do ×”×–×” שלהם, שהוא בכלל הדבר הראשון או השני שהם שחררו לעולם, אני הייתי שלהם. ×›×™ בפשטות לא מוסברת נולדים להיטים אישיים קטנים, ובמורכבות די ברורה – אני רץ בחזרה לאנגליה ונדבק לגבה. אני מעריץ את להיטיה יותר מכל להיטי הפלנטה.

SPLASHH:: All I Wanna Do 

SPLASHH :: Vacation 

SPLASHH:: Washed Up 

טיפות ראשונות של ירושלים

פתאום ×”×™×” רעם קטן, ואז פתאום החל גשם ×›×–×”, גשם קטן שדלף כמה דקות, אולי עשרים, אולי עשר. וזה הספיק. הספיק כדי לעורר עשרות נימים של חשק לפיצוצים בשמיים, כמו הבומים העל-קוליים בשמי חיפה בילדות – אלה שהרעידו את כל השמשות ולימדו אותי היכן אני ×—×™. אמצע סתיו ישראלי הוא הזמן שלי לחלום חלומות גדולים, לנתק את עצמי מכל הדברים שהנחתי מאחור מבחירה או שלא, ולהתבונן בכל הטוב שאספתי בסיבוב הנוכחי שלי בעיר הזו. סיבוב שני, אחר, לא מיוחד יותר, פשוט אחר. סיבוב שקט של התבגרות, בלי חרקות בשכונה – עם הרבה ערק בידיים ורעד ברגליים. ×›×™ הקדושה שהמצאתי מחייבת.

ירושלים הנרטבת הזו דורשת ממני יותר. היא מחייבת אותי לטפס ברחובות מוצלים עם תיקים כבדים יותר על הגב – ובמקביל למצוא לה שירים עגומים, מעייפים יותר, כדי שנוכל לבלות את לילותינו יחד בהרמוניה דוממת. לכבודה, או שבעצם לכבוד הסתיו שהחל הערב, אני מקדיש את השירים המופלאים של Tashaki Miyaki, צמד Dream-Pop או שמא Beach-Pop מייסר שמגיע דווקא ממקום קליל יחסית כמו קליפורניה. החן שלהם טמון ברובו בצליל הסמיך, המסורבל משהו, שמרגיש כמו הסוף האולטימטיבי של משהו, כנראה של מאות אלפי קייצים שאיש לא בחר מעולם שייחלו ואיש לעולם לא יחשוב שיסתיימו. ובכל זאת, הם נעלמו, עם כל השמש הגדולה שלהם.
את האפקט הזה משיג הצמד מלוס אנג'לס עוד מבלי שיהיה להם אלבום אחד ביד, עם שורה של הוצאות אינטרנטיות כאלה ואחרות, ובהן אלבומי קאברים (וקאבר אחד נהדר במיוחד ל-INXS). הייתי אומר שאני יושב דרוך ומצפה לבאות, אבל סתם אתאכזב בסוף. אז אני נהנה ממה שיש.

Tashaki Miyaki :: City 

Tashaki Miyaki :: Best Friend 

Tashaki Miyaki :: Tonight 

Tashaki Miyaki :: Hollywood Forever Cemetery Sings 

הבנדקאמפ הנפלא שלהם

כשממתינים לרעמים

אני רועד מקור. אני רועד מקור ויש לי סחרחורת קלה של תחילת סתיו, של קריאה נמרצת של טקסטים איטיים להחריד, של בקרים שמתחילים מוקדם מהרגיל, של לילות שחורים קטנים שרקומים בחוטי צבע שמצאתי בקיץ האחרון ושל שתיית בקבוק מרטיני שלם בעצמי אמש. על כל פנים, גם אם הייתי בוחר להתייחס לכל ההתפתחויות האלה בצורה שלילית מסוימת, הייתי נכשל מעט שכן אין לי זכות להתלונן על דבר. מאז יום שבת שעבר אני נכנס למיטה, למיטות, וכעבור כמה שעות אני פוקח עיניים מבלי לזכור כלל באיזה אופן נרדמתי. ×›×™ אין לכך כל משמעות. מה שאני כן זוכר בכל בוקר ×–×” את השיר שפתח את ניסיונות ההירדמות שלי – אך במקביל גם עצר אותם ביופיו, האט אותם בייחודו.

כבר שבוע שעל רקע Motorama אני גם גונז לעצמי באהבה גדולה את אלבום הבכורה של Halls, הוא סם הווארד הבריטי. בחור צעיר, בן 21 בערך, הוא הווארד ×”×–×”, ולמרות זאת כל כולו גבריות מרוסקת לרסיסים – של ביטים, מלודיות, שירה כבויה ומסעות בין שלוליות חצי קפואות. האלבום שלו, Ark, × ×¢ כל כולו על הציר המדכא של ×’'יימס בלייק והרכבי Glitch מתחילת העשור הקודם, הוא חשוך, מייסר ומרכך לי את הלילות ואת הימים האחרונים, במיוחד במוניות השירות הצפופות, בזמן שגברים גדולים מצמידים את ברכיהם לשלי בלית ברירה אחרת.

אלא שהאלבום המלא אינו הסיפור כאן. הדבר הגדול האמיתי ש-Halls הביא לעולם הוא בכלל שיר אחד בודד, White Chalk, השיר השני באלבום, ×–×” שלכבודו הייתי שותל מאות אלפי אלפי שיחי ורדים רק כדי לגזום את הפרחים ולהניחם על לפתח ביתו של הווארד לכשיזדקן ואיש לא יזכור מה הוא עשה לי עם הפסנתר והקול שלו. אני נוטה לגרנדיוזיות לעתים, ולאור זאת אינני מסוגל לעצור את עצמי כעת מלומר שזהו אחד השירים היפים ביותר שהוקלטו (וגם צולמו) בשנה הזו. אני בטוח שבמקום כלשהו בעולם יש מישהו שמשוכנע שזהו השיר היפה ביותר של 2012, ואם יש אדם ×›×–×” – אני אתקשה להיאבק בו.

Halls :: White Chalk 

Halls :: Roses for the Dead 

Halls :: I'm Not There 

האלבום המלא והמעולה

רוקנרול סטאר

אני לא ממש אומן רכיבה על אופניים. אני יודע להזיז את עצמי קדימה, די מהר אפילו, אבל קשה לי לעשות את זה בקו ישר, במיוחד כאשר קר לי באצבעות ובריזה נורדית חודרת לי לרגלים מהרווח שבין הגרביים למכנסיים. עוד יותר קשה לי לעשות את כל זה כשאני שיכור, וזה הופך עוד הרבה יותר מסובך כשמדי פעם סקנדינבים גדולים וחזקים מאוד עוקפים אותי משמאל במהירות-על על נתיב שרוחבו משהו כמו 80 ס"מ.
הקטע הוא שבשבוע שעבר כל ×–×” כלל לא ×”×™×” מאיים, מפחיד או מעלה חששות לבריאות כלשהי – שלי או של הסקנדינבים הגדולים. פשוט בשבוע שעבר במחצית מהפעמים שבהן רכבתי על האופניים השכורים השחורים והיפים שלי בקופנהגן, חברי המוצלח בלישה התגלגל לפניי – גם אם הוא ברח לעתים – וכמעט כל העת שרקתי-שרתי-ניגנתי-לעצמי-בראש את המנגינות של הילד הרע האמיתי שתקף אותנו בחודשים האחרונים – Mac DeMarco.

מק הזה הוא הפרי הטרי ביותר של תאגיד המוזיקה הקטן והכמעט מושלם מברוקלין, Captured Tracks, זה שעל אמניו כתבתי כבר כל כך הרבה שורות פה בשנים האחרונות. אלא שבניגוד לכל השורות הקודמות שכבר ריססתי לכל עבר על הלייבל הזה, הפעם הסיפור הוא קצת שונה. הסיבה היא שמק דמרקו הוא כל השוני.

כסוג של ילד מגודל הוא בכל זאת מצליח באלבום הבכורה שלו, שיוצא ממש השבוע ונקרא איכשהו דווקא 2, להפיק טינופת טהורה של מלודיות קלות ופזמונים לא מכוונים. הכל אצלו מזייף, שום דבר לא אמור להיות מופק כמו שצריך, ובכל זאת – התוצר הסופי הוא פופ הגיטרות הצפון-אמריקאי ×”×›×™ מנוסח של הזמן ×”×–×”. בצורות כאלה ואחרות בכלל, דמרקו הוא אולי אלכס טרנר של הגולשים הקנדים שמעולם לא קפצו לים. היופי האמיתי שלו הוא שגם כשהוא אינו מנסה להתייפייף ולהיראות כמו רומנטיקן מצוי – חצי מהשירים שלו עשויים להיות שירי האהבה הקיטשיים היפים של השנה. ואת כל ×–×” הוא בטח עושה עם חור אחד לפחות בגרביים.

Mac DeMarco :: Freaking Out the Neighborhood 

Mac DeMarco :: My Kind of Woman 

Mac DeMarco :: Ode to Viceroy 

Mac DeMarco :: Annie 

האלבום המלא והמעולה

הינשופים שלנו

×”×™×” כל כך גשום באותו זמן, ובאמת שלא ×”×™×” לנו הרבה מה לעשות לבד מלקרוא מאמרים ולצאת לכמה דקות לבית ספר יסודי כלשהו כדי לשים פתק בקלפי. היינו משוכנעים באותם ימים שינשופים הם העתיד שלנו, אבל איש עוד לא ידע להקשיב ולכן נאלצנו לשכנע את עצמנו בכוח רב שאין ברירה אלא להאמין בעצמנו כל יום עוד קצת עד שהכל יקרה. היו לנו תקוות גדולות באותו חורף. בישלנו מרקים, ציירנו שלגים קטנים שלא נמסו אף פעם, רעדנו, התגלגלנו ואפילו מעכנו ברגליים יחפות עשבים ירוקים שעליהם איש לא דרך שוב לעולם. וכשהחלומות היו מתפוצצים בראשינו, היינו עוצמים עיניים ומנסים להסניף שקיות של הל, בהרט וכורכום עד שכבר לא יכולנו יותר לשאת את הרגע. היינו נעריים, היינו נערים, אבל איש לא טרח לגלות לנו את ×–×”. הסוודרים שלבשנו היו היפים ביותר שאפשר ×”×™×” להשיג בעיר הזאת, השירים ששרנו היו הנכונים ביותר, השעונים שאספנו היו מכוונים לשעות אחרות, וכל המספרים שחיברנו בשעות הבוקר המוקדמות היו ראשוניים. לא נתנו לעצמנו להתנתק מהאגדות שחיבבנו, לא הרשינו לאיש להצטרף אליהן, והיינו אדוני הממלכות שכבשנו לעצמנו. כשהאויב ×”×™×” מתייצב בשערי הערים הקטנות שלנו – היינו מכים בו במוטות ממוסמרים ואז אוספים את טיפות הדם החמות שלו לקדרת חמלה זערורית וסודית שהונחה בארון ×”×›×™ עצוב בבית.

כך נראו הימים שבהם Motorama הרוסים מצאו את דרכם לחיי לראשונה לפני כמעט ארבע שנים. ומאז שהגיעו, ערים שלמות עלו באש, אך הם לא הרפו. אחת לתקופה הם ניגנו את מקצביהם המהירים שמחייבים ריקוד סלאבי משונה, שרו את מילותיהם המבודדות פעם אחר פעם, וניסרו מלודיות פשוטות ומדויקות שלא יועדו לכולם – אלא רק למיוחדים באמת. ממש כך.
השבוע גיליתי עד כמה ציפייה לשירים חדשים מרוסטוב און-דון יכולה לכווץ גם את הלב המורחב ביותר. ואז, כשהשירים החדשים של מוטורמה הגיעו, באמצעות האלבום השני שלהם – Calendar, הלב התכווץ עוד יותר.

אין עוד להקה בעולם כולו, כלומר מאוסטרליה ועד לקליפורניה, דרך שבדיה, איסלנד וישראל, שיודעת לעשות לי את ×–×”: להחזיר אותי למקום שממנו באתי. אין עוד מוזיקאים שמסוגלים לדחוף לתוכי בכוח מחשבות נוסטלגיות על מדורות רגש שרק ממתינות לרוחות מזרחיות עזות כדי להבעיר אש ביערות גדולים, עתיקים מדי, שכבר צריכים היו להיעלם ולהינטע מחדש. ×›×™ מוטורמה הם כמו בית קטן שאני מסוגל לקפל, לארוז, לגנוז ולהקים מחדש שוב ושוב. אם הם לא היו קיימים בסביבה, אפשר שהיה לי בית אחר, אך כל עוד הם פה – אין לי עניין בבית אחר. אני מאוהב.

Motorama :: Rose in the Vase 

Motorama :: To the South 

Motorama :: Young River 

Motorama :: White Light 

האלבום המלא והמעולה