בדרך הביתה מפאב הארמדילו, שם ישבתי עם דנושה האלמותית, חשבתי על כך שלמעשה, ברגעים אלה ממש לפני 23 שנה בכיתי בפעם הראשונה בחיי. כולם בחדר ההמתנה בבית-החולים רמב"ם ודאי לבשו אז את מיטב בגדי האייטיז המחרידים שלהם, אחי הגדול והאהוב פסע במסדרונות כשהוא עוטה את הסווטשירט האפור עם המסרשמיט המצויר עליו, ואני בכיתי. בכיתי כמו גדול.
אולם עלי לנטוש את ההתרגשות.
יום הולדת הוא הזמן המתאים ביותר לתת כבוד למי שבנו אותך. ואותי, אין זה מפתיע כלל, בנה שיר אחד ויחיד, לפחות החל מיום הולדתי ה-14. אני חייב לו את כל רצוני לנגן עוד ועוד על הגיטרה, אני אף חייב לו את כל חבריי ואהוביי, את כל רגעי הניינטיז הגדולים מכולם, את הרעב למוזיקה, את הדחף ליצירה ואת הדמעות הראשונות שנבעו כתוצאה ישירה משיר טיפשי. ליסן אפ, אני לא רוצה לשמוע כלל בכיות לדורות על כך שמדובר בחרא להקה. הסנטימנט השתוי שלי יושב וכותב כאן כעת. והוא, אגב, יאהב לנצח את:

Oasis – Listen Up 

היינו ילדים וזה היה מזמן, אני ונואל וליאם הקטן