כשהיינו מעט יותר קטנים נסחפנו, כמה מחבריי ואני, אחר דמיון מופלא שבו השלכנו טלוויזיה לבריכת מלון אנגלי חסוד. וזה לא שבראשינו הטמנו את ה-34 אינץ' הזו במים הרדודים בזריקה משפת הבריכה. לא ולא. בחלומי כל זה קרה מהקומה ה-19 בבית המלון, לא פחות, אבל אולי יותר. אז, במעמקי גיל 13, גם לא היה ולו כושי אחד בפנטזיות הרוקנ'רול שלי. זה היה עסק לבן לגמרי, השייך לאוקראינים ולקוקנים.
עברו כמה שנים והכל השתנה. כבני שבט הטוטסי החלו להקות להקות של יוצרי חבר מדינות אפריקה לרוץ מן הרעב הכה מוחשי של רואנדה לרעב הכה ענוג שמאפיין את נערי האינדי באשר הם. ראשונים ברשימה היו אלה חברי Ocean Colour Scene, שנתנו מקלט בלהקתם לאיש קצב מן היבשת השחורה. אחריהם היה זה דיימון אלברן הנלאה (ואל תוסיפו לכאן את המילה "בלתי") עם אסופות שירי הזברות שהקליט בספארי של מאלי, ואז הגיעו TV on the Radio.

מה הולך אתכם, הומיז? קודם הטלוויזיה, אחר כך הרדיו ועכשיו האייפוד רעב?

בראשית יצא לחבורה הברוקלינית המדוברת הזו אלבום נפלא ב-2004, ורק דבר אחר חסר לי בו – קצב. ואף על-פי כן, גם מחסור ×–×” לא היווה בעיה, אני מוכרח לציין. התאהבתי.
והנה, הימים עברו להם בנחת, ואלבום שני חיש הונח לו על הצלחת. עוד אין לו תאריך יציאה, וכבר הוא איתנו. ותשמעו, לשיר הפותח אותו יש ועוד איך יש קצב, שאפילו מזכיר Bloc Party בחלקו האחרון. הבעיה היא שלאחריו מגיעים שירים בינוניים ומאכזבים להחריד. בכל אופן, לא אטריד את מנוחת אוזניכם, ורק אגביר את הקצב לקראת סוף השבוע המתקרב. קבלו את:

TV on the Radio – Playhouse