בכל שנותיי אני מתקשה למצוא שבועיים כאלו, שבהם כמעט בכל רגע נתון – מלבד בעת מצוקה אובייקטיבית המכונה שיעור או עבודה – אני עם אוזניות עליי או עם רמקולים פועמים מולי. כמעט בלתי אפשרי לעצור את שצף האלבומים המעולים שמתגלגלים ברחובות כמו כדורי גומי, מנתרים בין חלונות, שרים לעברי בקול דק "קח אותי, קח מיד". אני מוריד הוט צ'יפ אחד, יוצא לנשום אוויר במרפסת, וכבר עולה Silver Mt. Zion. אני מניח ידיי על Good Shoes אחד, אוכל פרוסת עוגה ומנשק את הכלבלב, ומגלה These New Puritans שלם שישן לי על המיטה. והבעיה המרכזית, או שמא ×”×—×’×™×’×” האמיתית, היא שכל ×–×” פשוט טוב. ולכל ×–×” אין סוף נראה לעין.
המונים המונים מכל קצוות העולם החלו להגדיר מחדש את הפופ ×”×–×” שאנו חיים. אין עוד משמעות לאלטרנטיביות גדולה, וכל שחשוב הוא לעשות את שעשו, רק קצת אחרת וקצת טוב יותר. ועד ×›×” ×–×” עובד, ×–×” משכנע, וזה מעורר בי דחפים בלתי נשלטים לנסות ולחזות איך יכנו יום אחד ההיסטוריונים של תרבות המערב את עידן הפרחים והניצוצות של העת הנוכחית. איכשהו, בצורה בלתי נסבלת, אני מגלה לראשונה ×›×™ יש משמעות אמיתית לתחלופת העשורים הקלנדרית. אנו כבר לא בעולם שהיה לפני חצי שנה – משהו חדש קורה פה. ההפקה אחרת, העטיפה שונה לגמרי והכוונות מצויות בנקודת פתיחה מרוממת יותר מאי-פעם. אבל אולי ×–×” באמת סובייקטיבי לחלוטין, כל שנאמר כאן. על כל פנים, Hot Chip החדש הוא פשוט פנטסטי. לא אומר הרבה יותר. או שבעצם כבר אמרתי המון.

Hot Chip :: Thieves In the Night
Hot Chip :: Brothers
האלבום המלא