למעשה, אינני מהווה יותר מאשר כישלון. מאז הפעם האחרונה שישבתי לכתוב פה טסתי מקוסטה ריקה לניו-יורק, ומשם חזרתי לירושלים או חיפה (תלוי את מי שואלים). האייפוד שלי מחק את עצמו, אני שקעתי בעולם העבודה, חשתי צורך לנתק עצמי ממוזיקה – והעדפתי להתפשר על תוכניות אקטואליה בבוקר. אולי בכל זה בכל זאת אשמים Phoenix, שהופיעו מולי בסנטרל פארק עם מיטב כליהם – עשו לי את הסתיו, והשתיקו את פי.

אבל עכשיו אני חי.

מחר אני בספריה, אוגר ספרים מחדש בדרך לשנה אקדמית נוספת, והנה אני מתעורר. החום עדיין שורף את ציפורניי בקצוות, אבל אני נושם. בונה בראשי את סיכומי השנה הזו שיעלו לכאן בעוד חודשיים, ומקווה שדברים טובים ופשוטים יקרו פתאום. מהם אותם דברים קטנים ופשוטים? The Crayon Fields, למשל.
מדובר ברביעייה אוסטרלית, בעלת כלי מיתר ושיק עדין של Jim O'Rourke, שמזכיר לי את סוף שנות התשעים. מאז בוקר שישי אני שקוע עם אלבומם החדש במחשב בבית הוריי, מתבונן על תמונתם הנאה רגע, ורגע אחר מקשיב לקולם ומפנים: "אתה עשית אותי בר-מזל שוב". ואני אכן בר מזל. השבוע לפני ארבע שנים נחנך האייפוד רעב שלנו, ומאז עודני צמא. מזל טוב לכולנו, ברי מזל שכמותנו.

The Crayon Fields :: Lucky Again
The Crayon Fields :: Mirrorball
The Crayon Fields :: Graceless
האלבום המלא