בחנויות ליד ביתי כבר החלו למכור סריגי אביב ומעט כפכפי אצבע עם פלטפורמה. לרבבות סוגדי השמש, שעות החורף שחווינו על חולצותינו ביממות האחרונות – היו די והותר.
בדיוק למען עצבותי נולדו כל אותם רגעים של אביב באוויר. אבוי על כל השניות הקשות האלה, שבהן אובדת כל תקווה עם בקיעת השמש בין הרי העננים. לו היה לי מטוס, אפילו הפשוט ביותר, כבר לא הייתי כאן. כך אמרתי בשנה שעברה, ולכן רכשתי לי אחד, וטסתי באפריל לניו-יורק, מקום מפלטי האהוד. שם, בין שאריות הקור שיכול היה תפוח האלכסנדר הירוק להציע לי היתה גם הופעת חימום אחת ומיוחדת.
כמה דקות בטרם עלו על הבמה damon & naomi ואיתם איזה יפנצ'יק מלהקת "רוח רפאים" הטוקיונית, פסע אל המיקרופון בחור בעל פנים נפולות משהו, וגיטרה חשמלית שחורה בידיו. 25 האנשים שהיו בקהל בליל שבת ההוא, זכו לשמוע את אותו בחור מספר בקצרה על עצמו. "היי, אני אדריאן קראולי מדבלין", זרק לאוויר והחל מנגן. 8 או אולי 9 שירים הוא ביצע באותן דקות. שם נולד לו החורף שלי מחדש. גשם ירד בראשי, גשם ירד מעיניי. היום בבוקר ירד לו שוב גשם. "גשם חקלאי", שמעתי שהוא נקרא, אך אני בכלל נשטפתי אל קראולי.

כשהסתיימה הופעתו, ניגשתי אליו רועד מהתרגשות (באמת שלא שמעתי אודותיו לפני כן) הושטתי ידי ואמרתי לו תודה. הוא די התרגש בעצמו, חייך חיוך נבוך, ושאל מאין אני. כמה דקות אחר כך כבר רכשתי שניים מאלבומיו. את השלישי הזמנתי שבועיים לאחר מכן, כשכבר ישבתי עצוב בחדרי בישראל שוב. אם גם בעבורכם טיפות הגשם הן נפלאות היצירה, ואם גם אתם אנשי הוד או איזה בארק סייקוסיס – הרי לכם שיר רוח.

Adrian Crowley – Dark Anvil Skies