ממש עוד קצת ודי. עוד דחיפה אחת קדימה ואוכל להניח שנה שלמה מאחוריי ולעלות על המטוס בדרך לארצו של השטרודל. בינתיים אני מנסה לדמיין איך אתגלגל אל האייפוד רעב בלילות הסתיו הקרירים יותר של אוסטריה העילית בואכה צ'כיה, ואגלה לעולם כיצד העלילות המוזיקליות המעודנות יותר כובשות את רגעינו שם. מצד שני, נדמה כי כבר ביצעתי את המעבר הגדול לעולם השקט כבר לפני חודשיים. שעות הבוקר לא עושות לי חשק לניו-רייב כלשהו או למסיבה ביתית ססגונית. הן יותר מעוררות בי דחף לאכול קרואסון שקדים ולשתות עוד קפה בפיג'מה. ייתכן שזה נשמע מעט משעמם, אך Audrey השבדיות מספקות לי פס-קול משובח להתנהלויות מסוג זה.

נו, כן, שוב פעם שבדים, ושוב פעם מגוטנבורג (יטברג, גטבורג או מה שזה לא ×™×”×™×”), רק שהפעם אין כאן מלודיות מדופלמות וחולצות עדכניות. יותר אווירת שלג נורדית אותנטית. רבקה, אמלי, אנה וויקטוריה מספרות ×›×™ הן כחובבות פוסט-רוק עתיק יומין שבוחרות להאזין ל-Hood בזמנן הפנוי, וזוהי אנקדוטה שתמיד שוברת את לבי. האמת היא שכבר בחג השבועות הכנתי פה טנא מלא בשיריהן, אך הוא נמחק, ואיתו כל רצוני לשוב ולכתוב עליהן – אך הזמן עשה את שלו והוכיח לי ×›×™ עודני מחבב את אלבומן הצנום והמעט צונן (The Fierce and the Longing). אף על פי כן, מקוננת בי התחושה שאין מדובר באהבה גדולה לצליליהן כמו בגעגוע חסר מזור לאותה הוּד יקרה מכל, שאיכשהו נדמה שהתפרקה בשנה האחרונה לחתיכות קטנות כברד בפיצוציה ירושלמית.

Audrey :: Big Ships
Audrey :: Pocket Arms
Audrey :: The Silver

ועוד משהו חשוב אחד: ביום שבת הקרוב (6.9) נקיים מסיבת מנדט בפאב התקליט הירושלמי החל מ-23:00. בלישה, ניצניה ואני נקפיץ ונרקיד עם מיטב האינדי והניו-רייב של השנים האחרונות, כמו גם עם מיטב הטראש והרימיקסים הזולים.