ניו יורק איי לאב יו. בלוק פרטי

בלוק פארטי היתה להקת השנה שלי ב-2005. אז עוד התגוררנו כולנו בחיפה, ואת מרבית הבקרים והלילות עשיתי בתחנות רכבת צמוד למדים הבלויים שלי, לאייפוד הישן ולספר כלשהו. בדרך פלא כמעט, יצרתי לעצמי סוג של מנהג משונה – שאף הפך לסוג של מצווה אישית (תיאולוגיה מוזיקלית, אם תרצו): להידחק החוצה מן הרכבת ולעשות את צעדיי הראשונים על הרציף הדחוס של עזריאלי כשבאוזניי מתנגן Like Eating Glass מהאלבום המופתי הראשון של הלונדונים. באותם ימים רחוקים עוד לא נולדו רבות מן הלהקות הבריטיות ששוחקות בימינו לפירורי לחם את הוגי הפוסט-פאנק הנשכחים, וההתרגשות הגדולה מהקצב המסחרר ומהגיטרות המשוגעות גרמה לי לצרוב לתמר את Silent Alarm בשנייה הראשונה שיכולתי. מאז, פחות או יותר, גם בה דבק חיידק האינדי הבריטי. כנראה שלדבר ההוא בהחלט ניתן לקרוא בשם "אלבום מכונן" והוא יהנהן בהסכמה.

ובכן, אחרי אלבום בינוני להחריד בשנה שעברה, הפתיעה הרביעייה הבריטית השבוע באלבום חדש אותו היא העלתה לרשת כמעט מיד לאחר שהודיעה על סיום הקלטתו. חששותיי מפניו היו גדולות מנשוא לאור הסינגל הראשון ממנו Mercury והקליפ הנורא שהתלווה אליו. כך קרה שכאשר האזנתי לאלבום ×”×–×”, Intimacy, בפעם הראשונה בסוף השבוע – הייתי נגטיבי מתמיד. לא רציתי בו, והוא לא רצה בי. אולם דבר מה נשתנה מאז. אולי זו המאיסה בדיבורים על חרושצ'וב ועל ברז'נייב הזקנים החביבים, ואולי ×”×™×” ×–×” דווקא ×’'ימי קרטר רך הלבב שגרם לי לברוח בכל הפסקה מלימודיי האחרונים לקולו של קלה אוקרקה – אבל ×–×” לא הסיפור פה. בסופו של יום, אני נדהם מכך שההפקה הזולה, הצעקנית והדי מטופשת של האלבום המדובר עושה לי את ×–×”, וגם מכך שיש בו כמה הפתעות שמתפוצצות על הלשון בעונג גדול. יודעים מה, אפילו מרקיורי מתחיל למצוא חן בעיני, וזאת על אף התחושה שהוא מנסה לכפות עצמו בכוח כצו השעה.

Bloc Party :: Halo
Bloc Party :: Signs