אז זהו שלא.

נחשו היכן אוהד עומד!

קלישאה שאני שונא במיוחד מדברת על כך שתמונה אחת שווה אלף או מיליון מילים, או משהו ×›×–×”. היא אמנם אינה גורמת לי לחרון עמוק כמו "לדרבי יש חוקים משלו" או "יכולנו להבקיע 4-5 שערים, אבל הכדור לא רצה להיכנס" – אך היא בהחלט מתסיסה אותי כל פעם מחדש. תבינו, אני איש של מילים, ולרוב – מה לעשות – תמונה לבדה לא עושה לי את ×–×”. אני תמיד זקוק גם להסבר קטן שיבהיר לי מי מצולם, מתי הוא צולם ולמה. ובכן, הפעם גם אני × ×›× ×¢ לקלישאה. פשוט מסתבר שבחיים ישנם בכל זאת תצלומים שאינם זקוקים לפה ומסוגלים לדבר בכוחות עצמם, או במקרה שלנו – לשיר.

החבר'×” למעלה, 24 במספר, הם I'm From Barcelona האהובים כל כך ברחבי תבל בזכות להיט האינדי האולטימטיבי לימים של אושר ואור – We're From Barcelona. השבדים האלה (כן, אנחנו עדיין בשבדיה) לא זקוקים ליותר מדי פרשנויות לעשייתם האמנתית. הביטו במלבושיהם, במספרם הדו-ספרתי, בגוון הירוק של הדשא עליו הם ישובים וכן בחיוכים הבוקעים מפניהם – ותאמרו לי: האם יש מישהו שמסוגל לחשוב שהם שרים או מנגנים דבר שאינו שמח? האם קיים אדם בעל תעוזה שיהיה מוכן להטיל ספק באמינות האושר של הברנשים והחתיכות המדוברים האלה? נראה לי שלא.

אלא מה? מעטיפת האלבום העתידי שלהם ומהגוון המעט קודר שבוקע משיריהם החדשים, נדמה כי I'm From Barcelona כבר אינם עליזים כבעבר. ייתכן כי התום אבד לו, אולי החורף האחרון היה קשה בעירם המרוחקת, ואולי בכלל שורה של סכסוכים מרגיזים התבקעה בין חברי הלהקה. בכל מקרה, בלוגרי העולם סקפטיים מאוד לגבי שני השרים שלהלן, אך בעיני הם דווקא ב'סדר. אמנם "המוזיקה הרגה אותי" מזכיר לי קצת יותר מדי את Embrace הנשכחים, אבל הגוון האפרפר החדש של הפומפוזיות השבדית הזו עושה לי את זה. ובכלל, אני לא מאמין באושר נצחי. לעתים היגון שאחריו שווה הרבה יותר.

I'm From Barcelona :: Paper Planes
I'm From Barcelona :: Music Killed Me

וגם – הלהיט הגדול (למי שלא מכירו מסיבה משונה כלשהי):