מבול. דה לוג'ר

כשהיינו בני 13 והאזנו יותר מדי פעמים לשני האלבומים הראשונים של אואזיס, התבוננו אחורה בזעם אל עבר ימי הסקס פיסטולז ושות' – וכל הסיפור נראה ×”×™×” לנו כמו אנטיקה אחת גדולה. לא מזמן הפנמתי את העובדה שהפרש השנים בין שתי הלהקות שלעיל ×–×”×” לזה המפריד בין ימינו אנו לימיהם הגדולים של ליאם ונואל. הגלגל הסתובב ומעך את אליליי. כמו שגאלאגר הצעיר תמיד סיפר שלקח גיטרה ליד בזכות פול וולר או משהו ×›×–×”, כך אלכס טרנר, הקופיף הארקטי, נוהג לציין ×›×™ החל לנגן בזכות אואזיס – לה האזינו הוריו בבית, מסתבר. בחודש ספטמבר ייצא לדינוזאורים האנגליים האהודים האלה אלבום חדש, מאתיים במספר. משפחת טרנר ודאי נרגשת.

עם זאת, עד שיעבור זעם וכולנו נוכל להתייחד שוב עם ליאם, תרשו לי לנסוע דווקא ללידס. משם מגיעים חברי The Lodger שלפני כמה שבועות נחתי איתם בצהריים חמימים בעיר הבירה, ואיכשהו שכחתי מקיומם עד לסוף השבוע האחרון בחיפה. האלבום השני שלהם ("Life Is Sweet") יצא לא מזמן, והוא עטוף בשרשראות נייר מיוחדות לסוכת ה-Twee Pop השכונתית. רגע אחד זה בל וסבסטיאן הצעירים שבוקעים מן המגברים, רגע אחר אלו שלל להקות שרה רקורדס, ובשנייה אחרת הם נשמעים כמו Dodgy, רחמנא לצלן (סתם, אני אוהב את דודג'י). אין פה הרבה יומרות גדולות, לא פוזה מפוצצת ואפילו אין תחושה של איזה ניו-רייב ססגוני. בריט-פופ? אהמ, אהמ.

The Lodger :: The Good Old Days
The Lodger :: Falling Down