ימים קשים עוברים על דרי הבית. מכל עבר פחות או יותר מנסה משפחת עכברים אחת לחדור את חומת המגן שבנינו כאן, בדמות 10 מלכודות שפרוסות במטבח. האבא נדבק לפתיון הבמבה בשבוע שעבר, האמא ברחה דרך החלון, ושארית הפליטה, בנם היחיד (כך אנו מקווים), נמשך למלכודת השוקולד הלבן מרומניה. מהסוג הזה עם הענבים ההונגריים והאגוזים הסלובקיים. לפי שעה יש תהדייה, אבל הכוננות נשמרת. זה נשמע משעשע אולי, אבל אני מוכרח לציין שאני על סף התמוטטות עצבים מכל ההתעסקות הזו, ומתחשק לי שכל העיר תתמוטט ורק שתהלוכת העכברים הזו תיפסק.
והופ, ראו איזה יופי – העיר אכן מתמוטטת, והיא אפילו עושה זאת עם כמה ערים אחרות בעולם, בהן אוקלנד שבניו-זילנד. כעת מסתבר ש-Ladyhawke לא יכולה באמת להסתדר לבד שם בדרום הפלנטה, ולכן מצטרפים אליה חברי Collapsing Cities. הרביעייה הזו כבר נטשה את מדינתה המוריקה עטורת הכבשים לטובת לונדון המפויחת, אבל ×–×” לא יעזור להם: הם לא בריטים, אולי רק צאצאיהם של אסירים בריטים שנסו מאימת חולדות נוטינגהאם לפני 150 שנה. בשבועיים האחרונים אני מתקשה להתנתק משני הסינגלים שלהם שמצאו את דרכם למחשבי, ומנסה להבין מה גורם לי לאהוב אותם כל כך. אולי ×–×” סוג של געגוע סוטה שכזה ל-Cribs? אולי ×–×” התופים האלו שמשום מה מזכירים לי את חיפה או את החומות של פיראוס? על כל פנים, חם לי.

 Collapsing Cities :: So I Said Last Weekend
 Collapsing Cities :: Fear of Opening My Mouth