נהייתי איש של טראש. יש לי שפם דק של נער בר-מצווה מהאייטיז, שרשרת זהב דקה על הצוואר וזנב סוס א-סימטרי וחזירי על העורף. אני משמיע בריטני במסיבות, וצופה בכדורגל ביו-טיוב. אני קונה טורטית במכונות המזון המקורר בקמפוס, ומתמוגג מעוז רוחה של מרגרט תאצ'ר. אני נשבע בקסמי הריאליסטים, וחולם על טחינה עם פטרוזיליה של אמא שלי. אני מתגעגע למרקו ואן-בסטן – ואף גרוע מכך: מחייך אל השמש האביבית. אכן, הפכתי לקיץ. קצת קשה לי שלא ליפול לידי הטראש, כאשר העולם כולו טראש. תראו מה ×–×”, אפילו הכבשים בניו-זילנד גילו אותו.
פוסט אחד למטה השתגעתי על PNAU, והנה אני חוזר אל העלמה ההיא שעשתה איתם את Embrace, ליידיהוק קוראים לה. אין לה לא אלבום ואפילו לא שני סינגלים, אך יש בי אהבה. הבחורה הזו, על כל הפרמננט שהיא נושאת על ראשה, נעה על ציר פריז ולונדון ועמלה קשות על צלילי הפופ הגשמיים שלה. היא חברה של הטינאייג'רס החביבים וגם של שוקו (שעליה עוד אכתוב כאן בקרוב), אך גם בלעדיהם נדמה לי שהיא הדבר הכי מגניב שאי פעם יצא מוולינגטון.
אני אמנם חובב סופרלטיבים נלוז, אך ברשותכם – אחלק גם לה את תואר שיר הכוח שאותו אני כל-כך אוהב. כנראה שרוח הזמן היא כוח. כל העולם מסיבה אחת גדולה, תאמינו לי. תסתכלו על הקליפ המצורף ותבינו.

Ladyhawke :: Back of the Van
Ladyhawke :: Paris is Burning