הידעתם שגרמני ממוצע נוהג לחתוך את הנייר לייבוש הידיים ולהניחו לצד הכיור עוד בטרם הרחיצה?

אמש השתנתה שוב הגדרת הזמן. במקום להמשיך ולספור בציפייה גדולה את הימים שנותרו עד בוא החורף, התחלתי לרעוד מקור ומפחד – בעודי מונה את הימים עד בוא הקיץ הבא. רבותיי, ההיסטוריה חוזרת, הקיץ מת.
וכך, כשאני גדוש ברגשות ענוגים במיוחד מצאתי את עצמי מושך שוב את הלילה הקודם עד כמעט אור הבוקר הירושלמי הראשון. במקום להשלים שעות שינה, שכל-כך חסרות פה בחדר, העדפתי לתת את הבמה הביתית שלי ל-Pluramon, הרכב הפוסט-רוק/בהיית הנעליים מקלן, שבעבר ×”×™×” אחד מחביביי בתבל – אך עיזבו, ×–×” באמת ×”×™×” בעבר. הרבה דברים השתנו מאז החופשה הגדולה של 2001, רגע לפני הגיוס: איכות המשחק של קבוצתי האהובה, המיטה שעליה אני שוכב לפעמים, עשבי התיבול שנחים ליד חלוני – וגם Pluramon.
האלבום החדש של ההרכב הגרמני הזה, שמנוהל ביד רמה על-ידי מרקוס שמיקלר בעל השם הטבטוני האולטימטיבי, בוחר לחזור לימי מור מיוזיק העליזים של תחילת שנות ה-2000 ומנסה להגדיר שוב את הדרים פופ לבני ה-30 פלוס. לא יודע, חיקויי שוגייז כבר לא ממש מרעידים לי את התלתלים, אולם גם באלבום בינוני ניתן למצוא איזה זיק של חום, לא? אז הנה מצאתי אחד:

Pluramon :: Border