כמה ענוג

הדלקתי את התנור בפעם האחרונה לשנה זו, גרבתי את הגרביים התרמיים שקניתי בקיץ לרגל הנסיעה לקוטב, והפעלתי בפעם השלישית ברציפות את האלבום החדיש של בנות Amiina. אם ×–×” ×”×™×” תלוי בהיכרות הקצרה שלי עם "החברות של סיגור רוס", כפי שהגדירן אוהד מקודם – הרי שכל ×–×” לא ×”×™×” קורה בכלל. בלילה הלפני אחרון של יולי ראיתי אותן ממרחק זעום של 20 מטרים, במה שנדמה ×”×™×” כאירוע איזוטרי אף יותר מנוכחותו של בחור ישראלי בודד בין רבבת איסלנדים בסוודרים ארוכים יתר על המידה ובעלי עיניים צוננות.
משום מה, הורדתי אמש את האלבום הראשון שלהן, Kurr, והתמוגגתי בהפתעה גמורה. אקורדיון, קסילופונים, פעמונים, כוסות עם מים, מסור קטן, מסור גדול, פסנתר, הרמוניות קוליות, כינורות, צ'לו, תרמין ורוחות – שנשמעים לאיסלנדים כמו הדבר המתקתק שקיים, אך מרגישים ככאב הגדול עלי אדמות כשהם מתגלגלים לכאן. ×”× ×” אלבום מנצח לימים של ספרים. אלבום מוצלח לבית חשוך.

Amiina :: Rugla