כל הגשרים הסקוטים נמחקו. כואב הלב

בדיוק השלמתי את שיעורי הבית האחרונים שלי לשבוע ×–×” עם קינוח מיוחד בדמות טקסט על "אופנה ואני". בגרמנית קלוקלת אך משתפרת משהו תיארתי איך בגיל 14 נעלי האדידס הפכו לגיבורות של ×—×™×™, וכיצד שנת 2000 טלטלה את ×—×™×™ לחלוטין בזכות כמה חודשים דחוסים בתפוח הגדול. אחח, אילו רוחות משובחות היטלו בי באותם ימים ולילות. עניבות דקות, אול-סטארז מלוכלכים – לידתה של תרבות שלימים תהפוך לאינדי שחוק, אך אהוב, לגמרי אהוב. ואז פתאום, ×–×” ×”×™×›×” בי. ×–×”, כלומר השיר המופלא, האגדי, המקפיץ, הבלתי נתפס החדש של 1990s.

אם חשבתם שלשלב בין עוף מונטריאול לבובי גילספי זה בלתי אפשרי, מומלץ שתיפלו לרגלי See You at the Lights. נסו להתעלם גם מהתמונה המחשידה הזו שצירפתי כאן, כי היא אינה משקפת דבר. השלישיה הזו אמנם מורכבת מסקוטים, ילידי גלאזגו כמדומני, אבל הם לא כל-כך קודרים. וזה שיש להם שיניים עקומות כל-כך, נו, זו גנטיקה. גם לי יש אף יהודי, אתם יודעים.
מולי מונחת כעת בנדנה אדומה ישנה ונושנה, ואני חייב לציין שממש מתחשק לי לעטוף את צווארי עמה, לקפוץ אל אוהד ולנסות להרקיד אותו בחדרו החדש. עם השיר הזה. זה כוח, תקשיבו לי, זה כוח. כלומר, שיר כוח. חבל שאין לנו פה גם איזה שיר סופר-כוח, זה היה מתאים יותר. סלחו לי.

1990s :: See you at the lights