איש אינו יודע כמה קשה לנחות בארץ, עד שהוא מעביר שבוע אחד של נחת, בילויים, קניות, הופעות, מסיבות, חיוכים וגשם בעיר אירופית עם קתדרלה גדולה במיוחד. הייתי בניו-יורק וגם בסן-חוזה, ברייקיאוויק ובמיאמי, אך טרם חוויתי הפתעה גדולה כל-כך כמו זו שהכינה לי קלן, העיר ההיא שהוריי האהובים חרשו כבר 6 פעמים בדרכם לתערוכות כאלה ואחרות.

בלישה בקלן. נער אינדי

עמדתי בשורה הראשונה בהופעה של explosions in the sky ובמשך דקות ארוכות לא הפסקתי לבכות לרגע. ראיתי את עצמי צמוד להנס קסטרופ של תומאס מאן שוב, כמו אז ב-2004 ברכבת, בדרך לתל-אביב. ראיתי את כריסטוף של זיגפריד לנץ מחורר שוב ושוב על-ידי כמה נאצים בפייורד הצפוני. ראיתי את עצמי מתמוטט על במה שבכלל לא היתה שלי. זה היה גדול ומרגש יותר מסיגור רוס, זה היה מצמרר יותר מאשר בפעם הראשונה ששמעתי אותם. לחצתי ידיים לשניים מהברנשים בלהקה, הם מאוד התרגשו, ולי קצת ברח הקול.
אחרי זה נסענו למסיבת אינדי בדרום העיר, מעבר לנהר שוב, ורקדנו שיכורים עם voxtrot ו-maccabees, וחזרנו למלון. למחרת היתה עוד מסיבה, עוד פעם אינדי, עם כמה אנשים שיכורים יותר וגבוהים יותר, ובלישה נסע בטעות על הפסים של השטראסנבאן. למחרת שרנו כולם "רובי, רובי, רובי, רובי", ואחרי שנייה ענינו זה לזה "אהא, אהא, אהא, אהא". ואיש לא חשב עוד על האביב שהגיע ארצה.
עבר עוד יום וביקרנו בעירו ובביתו של היינריך היינה בדיסלדורף, ולמחרת כבר טיפסנו במעלה שבע הגבעות שליד בון, אי-שם בקוניגסווינטר, כשברקע אלבום הרימיקסים החדש של הפיצוצים בשמים. אפילו רעות כבר אוהבת אותם, אף שעומר סתם נותר עם הפישרמנז פרינד שלו (גם אני, דרך אגב). בערב נסענו חזרה לקלן, וראינו שם את The album leaf. היה טוב. ולפני כן מישהו ניגן כמה דברים נחמדים ואהובים במערכת.

חזרנו ארצה. איבדתי את שפיותי לרגע. אספתי אותה בידיים בעזרת עוד פיצוצים בשמים, וכעת כוחי שב אליי. קניתי לי הרינג כבוש, נקניק גרמני, גאודה גרמנית, בירה גרמנית וחרדל עם חזרת, ועכשיו אני חושב על משהו אחר, מנסה לגבש לעצמי מטרות חדשות, רגע לפני שאני נופל למיטה עם עוד ספר גרמני בן 700 עמודים.

האויב

מעתה, אשמור על עצמי. וכן, כמו שאומרים חברי The Enemy, שאני דיי מחבב בחודש האחרון: "אין זה טוב להיות עבד". בטוח לא עבד של מקום העבודה. חג שמח.

The enemy :: it's not ok