כל מה שאני עושה בשבועות האחרונים מלווה בתחושה מעיקה של בחילה (או פחילה, כמו שאני נוהג להגות זאת בטעות מאז אתמול). ולא, אינני מדבר על איזו מטאפורה או ניסיון קלוקל לתאר בהגזמה את מצבי. אני סובל מבחילה, כזו פיזית, כמו זו שחווים רגע לפני הקאה. ובכן, דבר לא קורה עמי, רק עבודה, וייתכן כי זו הסיבה. אני רכילאי מסריח, ולובה הגרפיקאית טוענת שעליי לבלוע קצת פחם. למה? כי ככה היא היתה עושה בימיה הגדולים בסיביר בכל פעם שהיתה לה בחילה. בינתיים, אני מסתפק בקופסאות שימורים של טונה ברוטב עגבניות ועלי גפן. זו תרופה מאתגרת דיה בעבורי.

מבט גרמני. אני גרמני

הערב, או לחלופין בחצות הלילה, כשצעדתי הביתה מהארכיון וגשם קליל טייל על המדרכות, התבוננתי לפתע בבובה נאה שלבשה חולצה לייקרה קצרה באחד מחלונות הראווה ברחוב מגוריי. כל שנותר היה לי לעשות הוא לחשוב כמה קר לה, לאותה בובה שבדיוק חוותה את טראומת תקופת פוסט מכירות סוף העונה. טיפסתי במדרגות, כשבקבוק גולדסטאר שוב באמתחתי, וכל שיכולתי לבחור הוא להאזין שוב לשיר שמילא את מעט דקותיי הפנויות הבוקר. הוא לקוח מהאלבום החדש של Tarwater, אותה להקה ברלינאית שתמיד הזכירה לי כמה חשוב שתאגיד ידבר או ישיר בשפת האם שלו. במקרה זה, גרמנית. באמת חבל שהם מתאמצים בתחום המבטא האנגלי. בחייאת.

Tarwater :: World of things to touch

* מורה, אוסטרית, צמחונית. דמות משפיעה, ללא ספק.

אגב, אני ממליץ לכם בחום ובצמרמורת לפקוד את אתר-הבת, חברת-הבת, החדש שלנו. כאן.