בעיצומה של ריצה בלתי נשלטת במורדות ההר, קפצתי. ניתור קל הוביל אותי אל מבול כבד, שלאחריו כל שהייתי יכול לעשות כדי להשלים את התמונה הוא לרחף לרגע. ההר הזה, זה שעל גבו אני דוהר לאחרונה אל מחוזות החיים, הוא הר הקסמים שלי. בקלות יתרה הוא מושיב אותי בחצר מוריקה הצמודה לבניין צהוב גדוש וילונות לבנים בסמוך לדאבוס שבשוויץ. בשעות אחר הצהריים הוא ממקם מולי הרכב קאמרי צנוע, הנח תחת עצי הערמונים על במה קטנה ומנגן מנגינות חדישות של יוהאן שטראוס הבן.

כשהנגנים המבוגרים אורזים את כליהם באריזות מצופות קטיפה סגולה, אני נאלץ לדמיין דמיונות. דמיונות קטנים, לא מזיקים, שאינם מפרים את שלוותי – אלא להפך. כך למשל, במהלך חלום בהקיץ אחד – נרדמתי. החצר הירוקה הוחלפה בחדר תל-אביבי עמוס גלויות של פעם, אשר מזמין אליו עטלפים צעירים מכל קצוות העיר כדי לטעום את תפארת האזדרכת. ברקע, לאו דווקא בגלל העטלפים, התנגן אחד השירים המפוספסים והיפים של 2011, השייך ל-Mode Moderne הקנדים המעודנים. ×›×–×” שאותו גיליתי אך ורק בפתיחתה של 2012. כאן ×–×” מתחיל, אך לא כאן ×–×” יסתיים. אני מחכה לשנה הזו, משתוקק לשוב אל ההר.

Mode Moderne :: Real Goths

והביסייד מהסינגל שלעיל: