בדיוק היום לפני שלוש שנים איבדתי כמה חודשים מחיי. לראשונה בימיי הייתי אמור להעביר הדרכה כלשהי לבני-אדם, ואיכשהו יצא שהקורס שעליו הייתי אחראי הכשיר כתבים צבאיים צעירים. השיעור הראשון עסק במבנה של הצבא הישראלי ואני לקחתי על עצמי להסביר את כל הקשור להיררכיית הפיקוד, הדרגות, התגים, הסיכות, הכומתות, המדים ואפילו המכוניות של קציני הארץ. לצערי, לבי צנח 3 קומות מטה והתרסק על גגו של קו 42 שבדיוק חלף בדרך פתח-תקווה לכיוון עזריאלי. הדארק פורס כבש את ראשי כיחידת צנחנים מיוחדת.
את אותו ערב ביליתי במיטתי החיפאית, הגדולה והקרה – מדמיין את מותי הקרב כשברקע מייבב איזה אירי בכיין שממש אהבתי. אבל ממש. אפשר לומר שבזכות כאבו, הפסקתי אני לכאוב.

בקבוק

זה עצוב, אבל פעם דמיאן רייס היה שלי, ורק שלי. כך לפחות הרגשתי עד שהדביל הזה חבר להוליווד ושלח את "בת הנפח" שלו להתחתן עם הסרט קלוזר. משם כבר כל העולם פלש ללבי, ואפילו גלגל"צ השמידו את תקוותי. הפסקתי לנגן ולשיר את שיריו, והתחלתי לחשוב מדוע כל זה לא קרה מעולם לניל האלסטד, נגיד.
ובכן, האלבום החדש של רייס (9) כבר כמעט פה, הפעם דרך מגה לייבל, ולפחות נחמה אחת יש בו. "בת הנפח, חלק 2", כך ×›×™× ×” רייס את השיר בהופעות העבר, מצא לו מקום של כבוד בהוצאה החדשה ואף ×–×›×” לשם חדש – "פיל". פעם, ממש מזמן, ×–×” ×”×™×” השיר האהוב עליי בעולם, במיוחד בגרסת ההופעה. היום מדובר רק באנקדוטה חיננית מעברי.

Damien Rice – Elephant