כואב הלב לחשוב שכבר חלפו להן שנתיים מאז קפצוצי הפסנתר פסחו בין אוזני השמאלית לשכנתה המנוקדת מימין. על-פי הערכות שונות, ניתן לומר ×›×™ גם אז, במאי או ביוני 2004, בהיתי במחשב, וחשבתי לעצמי כמה ×›×™×£ להם לחברי white magic הניו-יורקים: "גם עושים מוזיקה חביבה וגם חיים בעיר איכותית". ובכן, מאז הספקתי לעבור בין שתי דירות תל-אביביות, כל חפיסות הסיגריות שלי הושלכו אל האסלה ואפילו מדף המשקאות התרוקן מחברים. ועם זאת, דבר אחד לא השתנה – אני חולה על הקול של מירה בילוטה. במיוחד כשהיא מייבבת.

מישהו פה נראה לי מוכר, אך אינני יודע מדוע. קסם לבן

השבוע או משהו כזה, כך מספרים, יש לשלישיה הזו (בצילום שלעיל אחד מהם מסתתר מתחת לשטיח) חגיגה ברוקלינאית לרגל צאת בשורתם החדשה (Dat Rosa Mel Apibus) בסיוע דראג סיטי.
הפעם, ושלא כמו בפעם הקודמת, נדמה ×›×™ הרגעים המרסקים מתחבאים דווקא בסוף, ולעתים באמ-אמא של הסוף, או לחלופין – שיר הסיום. Song of Solomon הוא כנראה אחד הדברים המופלאים שייצרה השנה הזו, אף שהוא מוסתר באלבום ×›×›×”-×›×›×”. ממש כמו ימי החורף הישראליים. כל שנותר לי הוא לסיים לתבל את מרק העדשים הכתומות שבישלתי, ולהאמין ×›×™ גם בפעם הבאה פסנתרים יטיילו בין אוזניי.

White Magic – Song of Solomon