סמכתי על המונדיאל שיחזיק לי את החודש הזה והוא באמת עשה עבודה לא רעה. חוץ ממאבק האיתנים של העולם הערבי, טוניסיה נגד ערב הסעודית, ראיתי כמעט את כל המשחקים שרציתי לראות. מחר אנגליה ברבע הגמר. הם היו כל כך בינוניים נגד אקדוואדור. כל כך בינוניים עד שנקרעתי בין הרצון שהם יעופו ונגמור את זה חלק, בלי רגשות, לבין התחושה הנוראית שתהיה למונדיאל הזה אם קבוצה כמו אקוואדור תגיע לרבע הגמר. ובכן, הכל מוכן לקראת מחר, האכזבה הדו-שנתית מהבחורים בלבן. מאז 1996, בכל יורו ובכל מונדיאל, הציפיות עולות, ואז מגיע איזה גרמני/ארגנטיני/רומני/פורטוגלי וגומר את זה בצורה כואבת. אני מתנחם בשני אלמנטים. הראשון, השבועה הקטנה שלי לעצמי שאם אנגליה מגיעה לגמר אני נוסע לסופשבוע קצר, רק בשביל להיות שם עם כל הכרסתנים החביבים האלה. השני, שיחה עם מייקה, עלמה יקרה מהמבורג, שדיווחה שכל עניין המונדיאל הזה הוא אובר-רייטד לחלוטין. היא רואה את המשחקים בטלוויזיה, ממש כמוני, בשינויים המתאימים.


אם לדיוויד בקהאם היה פליקר, התמונה הזו היתה שם.

חוץ ממונדיאל, בתקופה האחרונה נארלס בארקלי עושה לי את מה שאנדרה 3000 עשה לי כשחרשתי עליו בשנים האחרונות. בשינויים המתאימים. בשמיעה הראשונה, משהו לא התחבר לי באלבום הזה. ועכשיו, הוא מתרוצץ לי בראש ללא הפסק.

Gnarls Barkley – The Boogie Monster