לכל אחד יש כל מיני אמנים שהם באנקר בחייו. מדובר בכאלו אשר אלבומיהם תמיד זולגים אל הפלייליסט שלנו בין אם יצאו לפני 20 שנה ובין אם לפני רגע, והם תמיד יהיו שם – על המדף, על הרצפה או על המחשב – כאשר תבקשו סוג של נחמה אשר מחזירה הביתה. ואין ×–×” משנה אם הבית הוא המקום בו ×–×” כואב או המרחב שבו הלב יושב ונח. לי כבר לא נותרו הרבה להקות כאלו ברשימה, שכן מרביתן איכשהו התנדפו לאורך השנים או הוכנסו שלא במודע לנישה אשר אינה רלבנטית לחיי באופן קונסיסטנטי. אחת הבודדות שעדיין משריינת את המקום ×”×–×” היא Mogwai. ×–×” נשמע די ברור מאליו לאור ההיסטוריה המשותפת שלנו, הכוללת את ימי התיכון, הצבא, החופש שאחרי, הטיולים בין לבין, הזירה הסטודנטיאלית והערבים הכואבים – אך אין ×–×” המצב. מדוע? פשוט משום שלהתרגש מאלבום חדש של הרכב הפוסט-רוק הסקוטי ×”×–×” בשנת 2011 אינו דבר מתקבל על הדעת, בחיי.

אולם הנה, רק התחלפה לה סיפרה בלוח השנה והדלפה מוקדמת ומיוחדת הגיעה בדמות אלבום האולפן השביעי של חברינו מגלאזגו. כבר לפני כמה חודשים התקבלה הידיעה על השם האדיר של הדבר הזה, Hardcore Will Never Die, But You Will, ובזמנו לא ממש התרגשתי. שני האלבומים הקודמים של מוגוואי לא הצליחו לדרדר אותי במדרון ההתרגשות האמנתית האהוד כל-כך, ועל כן נותרתי פסיבי. אולם הופ, הפתעה, או ליתר דיוק הפתעה אשר קל היה לחזות את בואה מראש. גבירותיי ורבותיי, קבלו את האלבום הגדול הראשון של השנה החדשה.

פיסת הדרמה המיוחדת הזו מצליחה לרתום אותי למסע אינסטרומנטלי שזור ברובוטיקה עדינה, אשר אינני יכול שלא להיזכר בזכותה ב-Happy Songs for Happy People מ-2003. לאור נר גרמני ובתחושת חום של הסקה מקומית, אני יודע שאני מוכן לצאת לדרך חדשה. עם אזניות על הראש או בישיבה על השטיח. העוצמות המתאיידות המיידיות של האלבום ×”×–×” הן הזעם העצור בהתגלמותו, ללא יומרות וללא כל כוונה לייצר פה פטנט חדש. העניין הוא שמוגוואי כבר לא נדרשים למאמץ יוצא מגדר הרגיל. יש להם את הצליל שלהם, את דרכי הביטוי שלהם ואת הלגלוג ×”×–×” על כל מי שאוהב אותם. הם אולי ימותו יום אחד כלהקה (אף שאני בספק) – אך לבי ×™×”×™×” שלהם לנצח. אל מול שלל החידושים וההמצאות שמציע עולם המוזיקה בכל רגע בעידן הנוכחי, טוב שיש גם בית ×›×–×”.

Mogwai :: Rano Pano
Mogwai :: White Noise
Mogwai :: George Square Thatcher Death Party
האלבום המלא והמעולה