כשהייתי נער צעיר ברחוב סטפן וייס, מעט לפני שזיפים החלו ללבלב מעל שפתיי, הייתי נוהג לפקוד את ביתו של אחד משכניי – אייל. הבחור, שגם למד איתי בבית-הספר, ×”×™×” מעט שמנמן ושקט, אך ×–×” לא ×”×™×” המוטיב המרכזי באישיותו. הרי כל עולמו הורכב מהפנטיום המתקדם שלו עם ההארדיסק ×”×¢× ×§ יחסית לאותם ימים. אבא שלו, שהיה דיי קשוח ומפחיד, עבד ב-IBM, ובביקור החודשי שלי בבית המשפחה, ×”×™×” אייל מציג לי את שלל משחקי המחשב העדכניים ביותר של אותה שנה.
היו אלה זמנים קשים, והמשחקים שעניינו אותי יותר מכל היו גם הטרחניים ביותר: כל מיני קווסטים ובראשם "החיה שבתוכנו 2", שלנצח ייזכר כחווית הגרמנית הראשונה שלי. הדינמיקה היתה עובדת כך: אני הייתי מתבונן באייל משחק בעיני עגל והוא היה משלהב עצמו עם מאות המשחקים שהיו מונחים על מדפי חדרו. לימים הוא נטש את משחקי המחשב והחל מאזין למטליקה ואף הצטייד בגיטרת איבנז מצועצעת.

אני חייב לנסוע רחוק, אבל מהר

שלא במתכוון אייל הגיח השנה באלבום חדש וממש ממש ממש מעולה (!!!) תחת השם Final Fantasy (המשחק האהוב עליו בימים עברו). מתוקף היותו הכנר של הארקייד פייר בהופעות, הוא מתמיד במורבידיות אך מוסיף מעט מקווין איירס. אם לא הייתי מפחד לצאת חוצפן, הייתי מכריז בזאת על He Poos Clouds כאלבום השנה שלי.

 Final Fantasy – He Poos Clouds
 Final Fantasy – Many Lives -> 49 mp