מה לא הייתי נותן כדי להחזיר את החורף לכאן? או לפחות להחזירו אל בין זרועותיי. החלונות הרבים מדיי שפתוחים מסביב לדירתנו הקטנה מביאים אלינו את בשורת הצעקות מהשכנים, אלה שנקישות כפכפיהם על האספלט המתחמם רק הולכות ונעשות תכופות יותר; באחד העיתונים הארציים כבר הסבו מזמן את טבלת המשקעים בזו של רמת הקרינה, ולצערי, יש לי תחושה כי רבים הם האנשים שמחכים לימים שבהם השמש תצרוב את עורפינו חזק עוד יותר; לעזאזל, שוב אני יושב בעבודה וגולש בין תמונות של איי פארו לאלה של איסלנד ומשם ממשיך אל עבר מצוקים מוריקים בסקוטלנד. ואין לי לאן לברוח.

לא רוצים לראות

לפחות מצאתי אלבום פוסט רוק עגמומי להתנחם בין מרפקיו. קוראים להם Larsen, הם מגיעים מבירת הכדורגל המושחת האיטלקי (טורינו), וזה להם אלבום שלישי. לרוב, אגב, ארבעת חברי ההרכב ממעטים לחשוף את עצמם, ואפילו את האלבום הראשון שלהם הם הקליטו מבלי שהטכנאי יראה את פניהם. האם נינט מסוגלת לעשות זאת גם כן?

Larsen – Rever