האביב עושה לי רע. ×–×” לא האביב, למעשה, כמו שזו ירידתו שאולה רכוב על-גבי רוחות האבק וקרני השמש האל-מותיות – שמחריבה לי את זרזיפי מצב הרוח החיוני. וכך ×–×” כל שנה. לפתע, כלל לא מעניין אותי להתבוננן בבני-האדם הנאים שמקיפים את ביתי, שלא לדבר על אלה היישובים סביבי במקום עבודתי. הפלטפורמות והלייקרות מתכנסות בכל פינת רחוב מלוכלך, ואילו אני מתכנס לתוך שמיכתי – מדמיין ששריקות החמסין שמעבר לחושך הן בעצם קולו של חורף חדש.
אבא פיזר על פניו אפטר-שייב קודם, הציף את הבית בניחוח של פעם, וגרם לי להבין שהיו ימים שבהם ריח הפאקו רבאן שלו סימל את השלווה בעבורי. כיביתי את האור, אטמתי את החלון, חיברתי את הגיטרה והחייתי את המגבר. יש אנשים שברגעים כאלה מנגנים הנדריקס בקולי קולות. אני בוחר בנעימות פוסט-רוק.

שוב שיער ארוך

בינתיים, אפקיד בידיכם את שיר סוף השבוע שלי (שכבר גווע לו) וארד לאיצטדיון העירוני: ×–×” נלקח מתוך אי.פי הבכורה של צמד האוסטרלים Sodastream שיצא כבר ב-1998. היכרתי את החברים עוד בכיתה ×™"ב, דרך נאפסטר, כשמישהו קרא לקובץ של אחד משיריהם "אם אתה אוהב את ניק דרייק ובל אנד סבסטיאן – נסה את ×–×”". ניסיתי. מאז, כל אביב, או שלהי אביב, הם איתי פה.

Sodastream – Unsteady