מחר אני שוב עולה לחיפה, בפעם השלישית תוך שבוע אחד. מישהו רמז לי לא מזמן, כי אין דבר ילדותי מנסיעותיי צפונה, ואף הוסיף ש"הגיע הזמן שתחליף את הכתובת שלך במשרד הפנים ותתנתק מאמא". חייכתי בנימוס, ובליבי זלגה דמעה.
הלוואי והייתי מסוגל לחדול מאהבת ביתי או פשוט לחשוב רק על ההנאה הצרופה שאורבת לי בכל דקה ודקה כאן – ברחוב בלפור רבתי. בינתיים, נעים ונחמד לי לשייט בקרון הרכבת אל עבר ההרים ובחזרה. בכל זאת, 630 מ"מ של גשם בעיר נמל אחת, בתוך חורף אחד, אינם דבר של מה בכך. על כל פנים, עושה רושם שלילות רביעי נעשים לענוגים מבין רגעי השבוע כולם.

מה הם עושים שם? גילמוטס

ואם בענוגים עסקינן, הרי שאין יותר מתאימים לתואר ×–×” מחברי Guillemots האנגלים. לפני מספר חודשים התכוונתי להציף את אוזניכם בשיריהם, אך אז איזה ניצול בורדל הכפיש את שמי וגרם לי להתחרט על הרעיון כולו. בינתיים, חלפו הימים, דירתי הוצפה, התייבשה, כותליה הגלידו וגלידה טעימה של בן אנד ×’'ריס פשטה עם ליל על פריזרי. כעת, רגע לפני שהקיץ הישראלי ×™×›×”, ויזרקני שוב אל שאול הפוסט-פאנק – אני מכה עם נעימות קוקסינליות במיוחד. אל תנסו לרקוד עם ×–×”. אין סיבה לנסות. עדיף פשוט ללכת לישון ולחייך אל הקיר.

Guillemots – Over the Stairs