תמיד כשהשמש זורחת, אני חושב על אחרים. אני מצייר מולי את כל מי שמסוגלים לדהור על רגליהם בין זיפי מדשאות יבשים, נותנים לצהוב לצבוע אותם בצבעי החופש שהם מכירים, תולים על עמודים את מיטב דגליהם הפנימיים גדושי הפסטל – וטוב לי בעבורם. תמיד כשהשמש זורחת, אינני חושב עוד על עצמי. אני מצייר מולי מכאובי שמיים הנשברים על הרים חדים מדי, ציפורים הנחות לרגע ממנוסותיהן על עמודים שהרגע השירו דגלי פסטל, ועובר אל תנוחת ההמתנה. זו כוללת חלומות מוגברים, ציפיות מאורכות וידיעות קלושות. תמיד כשהשמש זורחת, הלילה יוצא וצוהל.
זו הסיבה שכל-כך התקשיתי באחרונה לשאת את העולם הצבעוני הרנסנסי שבנה Jónsi, סולן סיגור רוס (להקה בהמתנה גם כן), בכל השירים החדשים ששחרר אל הרשת. הרשת היתה גדולה מאוד, אגרה את פרצי האנרגיה הקורנים שלו בהנאה שלמה, והותירה אותי מעט המום. הרי כל קסמו של האיש × ×’×¢ תמיד לפער האדיר שהעמיד ביני לבינו: הוא ילד קרחונים נמסים המחפש אור שאינו מגיע, ממציא שפות, גודש עולמות בלשון משונה ומסוגל להאמין בנסים – ואילו אני ילד חולות וקוצים המחפש אור שונה מזה המגיע אליו, לומד שפות ושוקע בעולמות שהשפה יוצרת. והנה פתאום הוא שואף להיות מה שאני אינני רוצה להיות לעולם: לבלוב ופריחה. התקשיתי להתמודד עם הבשורה הזו.
והנה אמש הודלף אלבומו המדובר, Go. כל-כך הרבה ימים טובים מסתתרים בו, לצד שמחה גדולה מדי לפרקים. Jónsi הוא איש הטבע, הטבע לו הוא זקוק. הוא נעזר בשירותיו של Nico Muhly, המלחין הניו-יורקי הצעיר המפציץ את רקעיו במוטיבי פיליפ גלאס, והוא גונב מעצמו ומלהקת האם שלו רגעי חסד אמנותיים. לא עם הכול כאן קל לי להתמודד. עם הרגעים הנוגים – אני מתנפץ. נו, כהרגלי וכהרגלם של אבותיי.

Jónsi :: Sinking Friendships
Jónsi :: Kolniður
Jónsi :: Grow Till Tall
האלבום המלא, באיכות סבירה בינתיים