כמה מייאשים הם החיים לעתים. כמו ביום שבו אתה שולח עמוד ראשון להדפסה כבר ב-4 אחר-הצהריים ואז כעונש מקבל עמוד נוסף שלא נסגר לעולם – כאלה הם ×—×™×™ לפעמים. הקבוצה חסרת הכבוד שלי הפסידה משחק שני ברציפות, והפעם לליאור אסולין בעל זנב הסוס המיושר למשעי.
כה חסרי ישע היו שחקניי האהובים הערב. הם ממש הזכירו לי את עצמי בקיץ של 1998, אז ישבתי בביתי הקט, תחת גג רעפים אדום ותקרת עץ חומה וספרתי את הימים. ספרתי את הדקות בדרך למבחן הראשון במתמטיקה אצל פרידה, מורתי הנערצת בכיתה יו"ד, אני מניח.
כה חסר ישע הייתי, האמינו לי. אולם אז, כתמר ביום עצוב במיוחד, הניחה רעותה בידיי שני אלבומים משובחים במיוחד: דה בוי וייייז דה אראאאאאב סטראפ של בל וסבסטיאן ופילופוביה של אראב סטראפ. כשהמזגן דלק שעות נוספות באותו אוגוסט ארור, הפך חדרי החשוך לאי של סתיו באמצע המדבר הפרה-תיכוני שלי. ואם בזכות סטיוארט מרדוך (גאד, בתמונת ערום!!!) פצחתי בחלום על אודות גיטרה אקוסטית, הרי שבזכות אראב סטראפ התחלתי לדמיין את עצמי שמן ומזוקן.
ובכן, 8 שנים אחרי (אלוהים, איך חלפו הימים?) גיטרה אקוסטיק – יש, זקן מדולל – יש, ובטן – אין, כמדומני. מה שבכל זאת יש ×–×” אלבום חדש ל-Arab Strap ששוכב במחשבי כבר זמן רב מבלי שנבלה יחדיו. ובכן, הפעם – חוגגים. נפלא, שכמותו.

Wir heißen Arab Strap. Wir wohnen in Schotland! Genau!!!

ניר, אדורם, אריק, רפאל, אלון, עידן, חוויאר , פרננדו, אלושה, שלומי ורוברטו – שיהיה לכם יופי של ערב. נסיעה טובה לחיפה. אה, לא, אלושה בכלל יורד בתל-אביב, פה ליד. בכל מקרה, אל תבקשו ממני לרקוד אתכם.

Arab Strap – Don't Ask me to Dance  

אני כל כך אוהב אותם.