בעוד רגע תסתיים תענית אסתר, ונוכל כולנו לצאת אל הרחובות, חבוקים עם בקבוקי יין פטישים, נושאים חיוך רחב לחיים ומצב רוח שדומה לזה שפקד אותנו בסילבסטר החולף. ובכן, העולם קורא "מסיבה" ואני לא עונה לו. סתם עומד ומאזין למוזיקה, אחרי שבלעתי עוד פרוסת לחם קימל גדושה בסלט המטבוחה שבישלתי בכוחות עצמי אמש.
היו זמנים שבדקות אלה ממש הייתי משליך את הפיתה עם הסלט הטורקי המטפטף, ויורד לשכונה. שם הייתי פוגש את ניסן סעדיה ובני מזרחי וביחד היינו משגרים לשמיים טילים קטנים שעליהם קפצונים קטנים עוד יותר. כל הכלבים היו נובחים לעברנו, ואנחנו היינו מתעייפים, נפרדים איש איש לביתו החיפאי הוא וקובעים להיפגש ביום המחרת, כדי להמשיך להעיר את הרחוב עם נפצינו.

אל תבכי! את לא יודעת שאני אוהב אותך?

והערב, פורים נכנס, אני מרבה בשמחה, אבל לא ×–×– מביתי. סוזנה ממתינה לי במכון מחר ב-8, וכשכל עיתון מכיל 24 עמודים – הימים נעשים מעייפים יותר ויותר. אני חומד את ארנב הפסחא עשוי השוקולד שמונח כאן על המדף, ועם זאת, חוצב את הסלון בריקוד לשני השירים הנפלאים האלה של ×–'קלין טייב, אמו של איתן. ×”×™×” לה להיט אחד אי-שם בעשור של ההיפיז, וחוץ מזה כלום. עכשיו נעים בחוץ. אתמול היתה הופעה מופלאה של הנערות.

 Jacqueline Taïeb – Bientôt tu l'oublieras
 Jacqueline Taïeb – 7 heures du matin