באחרונה זה פתאום היכה בי. נזכרתי שאת מרבית חיי העברתי לצדו של מגדלור, כנראה היחיד בישראל, ועוד אחד כזה שפעל. נולדתי וגדלתי בכרמל הצרפתי שבחיפה, וכמה דקות הליכה מן החדר בעל תקרת העץ שלי הזדקר לו מגדל האור של סטלה מאריס. בלילות הוא היה מאיר את העולם, שולח קרניים רוטטות בסיבוב מהיר שהיה נקטע לרגע על אחד הבניינים הגבוהים באזור. אבל כל זה איננו. בשלב מסוים יצאו דרי המגדל למאבק במגדלור, שכן הוא האיר את חדריהם בשעות לא נוחות. לאחר כמה חודשי מאבק, הלהט, האור, אזל. המגדלור לא נכבה, כיבו אותו.

משהו במגדלורים תמיד ריגש אותי, הימם אותי והעמיד אותי במקום. פעם אפילו עמדתי עם חבריי מול מגדלור איסלנדי, ניסינו לגעת בו – אך גאות הים הצפוני הפתאומית הפרידה בינינו, לנצח. אבל המגדלור הוא רק תחושה קטנה ומחופשת, סימבוליזם פעוט של חיים שלמים – ולעתים של אלבום אחד. לא אצליח להסביר זאת כעת, היות וכולי תשישות מימים ללא שינה מרובה, אך אלבום הבכורה של RIVKA הוא המגדלור האחרון של ×—×™×™ החדשים. ×›×” בטוח ודומם, עד כמה שמוזיקה יכולה להוות דממה.

רבקה הם צמד צעיר מפיטסבורג, שמשחק על הגבול העגמומי ×”× ×¢ בין Witch House לדרים פופ. לעתים מכנים זאת בסתמיות Drone, אבל לא אפול לשם. לא מזמן העלו השניים האלה את אלבום הבכורה שלהם, הנושא את שם הלהקה, לבנדקמפ, ובדרך כלשהי התגלגלתי אליו. אל רסיסי הבדידות המדומה שלו, אל האלמוניות. לאחר האזנה מרגשת אחת, רכשתי אותו בגאווה גדולה – ומאז אני מנסה להאיר עליו משמעויות אחרות. בסופו של דבר, הוא הרוגע הסתווי שלעולם אינו אץ לקראתי.

 RIVKA :: Kid Animal
 RIVKA :: Birdly Love
 RIVKA :: Final Hour
האלבום המלא והמעולה, להאזנה

אני מתקשה להבין לאן ברחו ×›×›×” עשר שנים. אני עדיין זוכר איך ישבנו, בני 18, על המיטה של דנושה בחיפה עם הגליונות האחרונים של NME, וניסינו להבין על מה המהומה הגדולה. ההייפ שלט בכל פינות המגזין, ובמדור המכתבים למערכת סיפרו צעירים, כמונו, מערי השדה האנגליות, כיצד הם מחליפים את הפדלפונים במכנסי ×’'ינס צמודים ועניבות דקות. אחרי שנים ארוכות של דקדנס אלטרנטיבי מייאש – שכלל בעיקר הרכבים בריטיים חובבי גיטרות אקוסטיות שאיש לא באמת רצה לאהוב, לצד ים של הרכבי נו-מטאל אמריקאים שאיש מאתנו לא מסוגל ×”×™×” לאהוב – באה המהפכה. Is This It של The Strokes ×”×’×™×¢, ואתו השתנו ×—×™×™.

בקיץ 2001 החלפתי בגדים, הימרתי מנגינות, בניתי חלום מינימליסטי, למדתי להעריך את הלכלוך, התעוררתי. לכן, אינני יכול להרשות לעצמי לפסוח על התאריך המיוחד ×”×–×”, 30 ביולי. היום לפני עשר שנים בדיוק יצא האלבום החשוב ביותר לעשור שהחל אחריו – לפחות בעולמי. אנשים רבים לא הבינו בזמנו את הפשטות, וחלקם לא ממש מסוגלים להבין גם כיום על מה ×”×™×” כל הרעש באותם ימים. טענות ישנות ומשמימות דוגמת "חיקוי של הרמונז" או "טלוויז'ן הם המקור" או – השם ירחם – "The Hives הרבה יותר טובים", היו כאלו שהתרגלתי לשמוע מאנשים שונים בימים ההם. אבל העובדות של ×—×™×™ פשוטות הרבה יותר.

את חורף 2001 עשיתי בניו יורק, חודשיים וחצי ישבתי שם. קניתי זוגות רבים של ליוויס 505, גזרה גבוהה, מוצרים עד כמה שאפשר בקרסוליים. את נעלי האדידס החלפתי באולסטר קרם מטונפות. רכשתי ×–'קט עור שחור, וינטג', שיוצר במפעל בברוקלין בתחילת שנות השמונים. בהופעה המיתולגית בערב השנה החדשה בתיאטרון אפולו בהארלם עמדתי בשורה הראשונה, אלברט המונד ×’'וניור קרץ לי, ליטפתי את הברך החשופה של ×’'וליאן קזבלנקס, ולראשונה הבנתי מהו רוקנ'רול בזמן אמת. כשחזרתי לארץ והתגייסתי, הדרך היחידה לשמור על ערנות לפנות בוקר מול פרדסי כרכור היתה לשיר את כל שירי האלבום – מבלי לפספס מילה – פעם אחר פעם. אט-אט קיבל כל האינדי ×”×–×” שמילא את ×—×™×™ מעמד אחר, כולו בניחוח ניו יורק. לראשונה, לא הייתי מחויב יותר למוזיקה הבריטית, ונדדתי לחדרי אחרים.

היום, עשר שנים מאוחר יותר, אני יכול לומר בביטחון רב כי לולא היה Is This It בעולם, אינני יודע מה היה יוצא ממני. בנוסף, עשר שנים לאחר שיצא אלבום המופת הזה, אני חושב שעודני מסוגל להאזין לו או להשמיעו לאחרים, מבלי לחוש זקן מדי ומבלי להתבייש. ומסתבר שאינני לבד.

לכבוד חגיגות היובל החליטו ב-Stereogum להנפיק אלבום הוקרה לראשון של הסטרוקס, שכל כולו קאברים של מוזיקאים חביבים למדי, גם עליי. כמו כל פרויקט ×›×–×”, גם המחווה הזו סובלת מביצועים טובים יותר ופחות, אך בחיי שיש בה כמה פנינים – במיוחד הגרסה החדשה של Chelsea Wolfe ל-The Modern Age. הביצוע של הזמרת המדכדכת הזו, שאחראית גם לאחר האלבומים היפים של 2011, ×”×™×” ראוי לפוסט בפני עצמו, וכמעט שעשיתי זאת היום. הדה-קונסטרוקציה המורבידית שהיא ערכה בלהיט ההוא, ההמצאה המחודשת שהיא חוללה כאן, קורעת לגזרים כל מחשבה על פעולה אחרת זולת ההאזנה המרוכזת. אם להקליט קאבר, אז רק בגישה הזו – עם יוהרה של בוראת עולם.

 Chelsea Wolfe :: The Modern Age
 Austra :: Alone, Together
 Owen Pallett :: Hard To Explain
 Peter Bjorn & John :: Is This It
האלבום המלא להאזנה ולהורדה

רשמית אני ממתין דרוך ומוכן לסיומו של הקיץ. איבדתי בו כל עניין. אין לי רצון באבטיח קר, לא בחוף ים גדוש מדוזות, לא במכנסיים הקצרים שלי ואפילו לא באריכותה של תאורת היום. למעשה, שלא מרצוני את רוב היום אני גם מעביר בתוך בניין משרדים בעל קירות זכוכית, וכאשר אני שב הביתה אני מגיף את כל התריסים ומדליק את המזגן. צמצום העולמות הזה אל תוך אולמות מצוננים שמחוץ להם שמש מטיילת בסער, הניב פרי אחד שלו חיכיתי תקופת מה: החלום. חזרתי לחלום בהקיץ על חיים אחרים. שוב.

אני נח בפינות רחוב, מנגב את המצח פעם, פעמיים או שלוש, ואינני שומע דבר מן העולם הזה. די איבדתי בו עניין. לפחות עד שהחורף יבוא, אני מעדיף לבודד את עצמי מן העיר, מן הארץ, בעזרת החלום, שבינתיים מתרכז בטקסטים ובשירים. סיוע רב לכך אני מקבל מהצמד האמריקאי Altar Eagle, שמוציאים את בונבוני הפסיכדליה הקלה שלהם בלייבל האהוב עליי, Type. סביר להניח כי הם בעלי חלומות הפוכים לגמרי מאלה שלי, אבל כל צליליהם הם מחווה לחלומותיי.

האלבום החדש שאותו הוציאו באחרונה, Mechanical Gardens, הוא מחווה לשורת אמנים שעליה גדלתי בחיפה, דוגמת My Bloody Valentine, Amp ו-Windy and Carl. הוא בנוי שכבות על גבי שכבות של מרחק מן הקהל המתמוסס כלב חמוץ במשקעי זהב. מה שלאחד יישמע כנהימת שואב אבק המתפלש בשטיח, נשמע לי כמשק כנפי עוף החול שאמור לברוא אותי מחדש על גדות נהר, בערפל, עם פצפוצי קרח על דש הבגד. לחלום זה טוב, במיוחד כאשר מוזיקה היא שאחראית לאסתטיקת החלום שלך.

 Altar Eagle :: Battlegrounds
 Altar Eagle :: You Lost Your Neon Haze
 Altar Eagle :: Spy Movie
 Altar Eagle :: B'nai B'rith Girls
האלבום המלא והמעולה

העת האחרונה הוציאה אותי קצת מאיפוס. אולי זו התנועה הגוברת שלי בציר תל אביב-חיפה, אולי אלו הן שעות העבודה הרבות והחלומות על אותן שעות בלילה, ואולי זה סתם הקיץ שנעל אותי מאחורי מזגנים וניתק אותי מעט מן הקיום. מצד שני, אני שורד את כל זה יפה, מוריד עשרות אלבומים ו-EPים ומקווה לתפוס את כולם באחת. או אולי תוך פרק זמן ממושך קצת יותר.

כך למשל, בעיצומה של נסיעה מן הצפון לדרום בתוך מונית מצחינה ולצד כמה אנשים מזיעים בלב לבה של השבת האחרונה – התאהבתי ב-Blood Orange. זכרתי במעורפל ×›×™ עמר חברי הטוב כבר מלמל כנראה משהו על הפרויקט ×”×–×” של דב היינס, הוא Lightspeed Champion, אבל בעודי יושב במונית השירות עם כשספר על ישוע המשיח בידיי, באמת שלא קישרתי בין האנקדוטות. ובכן, כשעה מאוחר יותר כבר חיברתי את הנקודות זו לזו.

אז כן, תפוז הדם הוא אכן הפרויקט הצדדי הנוסף של אותו היינס – ולא קשה ×™×”×™×” לי לומר בנחישות שזה הדבר הטוב ביותר שהוא עשה בחיים שלו. אחרי שנים של חיפוש עצמי, מסעות מוזיקליים קטנים שלא הניבו יותר מדי – אלא אם כן שער או שניים של NME ×–×” עוד נחשב בימינו – נדמה ×›×™ הזמר ×”×–×” מצא את מקומו על המפה.

האלבום החדש שעליו הוא חתום כתפוז הדם, Coastal Grooves שמו, הוא לא פחות מאשר פנטסטי. ברגעיו הטובים הוא וריאציה צינית של The Maccabees, ברגעיו הטובים מאוד הוא וריאציה מקפיצה של The XX, וברגעיו המצוינים באמת הוא וריאציה רכה של Twin Shadow. אם הייתי נדרש לסמן את אלבום השקיעות המוצלח של הקיץ ×”×–×” עד ×›×” – ×”× ×” הוא. רק שמישהו יגיש לי כעת מיץ אננס.

 Blood Orange :: I'm Sorry We Lied
 Blood Orange :: Forget It
 Blood Orange :: The Complete Knock
האלבום המלא והמעולה

חוץ מזה, כמה מוזיקאים שאני אוהב יתר על המידה עומדים להוציא אלבומים חדשים ומשמחים, ועל כך אומר יאי! שניים נבחרים במיוחד הם Apparat ו-Active Child. הראשון הוא גרמני, עליו כבר כתבתי רבות פה בעבר, שגרם לי לבהות לא אחת בחללים צבעוניים. השני הוא נגן הנבל החתיך וחובב הצ'ילווייב שהיכרתי בסתיו. לשניהם אחכה בחיוך. וכן, גם לחדש של הדראמז, שנשמע בינתיים קצת כמו בדיחה על הסמית'ס – אבל לא אכפת לי במיוחד.

 Apparat :: Black Water
 Apparat :: Ash/Black Veil
 Active Child :: Hanging On

בלילות שבהם אני נדרש לריכוז מיותר, אני מוצא את עצמי מדמיין מסעות מאמצים שאת כולם אני מסיים משום מה לחופי מאגר מים כלשהו – אשר לעולם אינו נמצא בישראל. הלילה התגלגלתי עם דמיוני המתעייף אל חוף טרוומונדה שבים הבלטי. בסתיו האחרון ביקרתי בו, ישבתי בקצהו של מזח ארוך, השקפתי אל האופק ושוחחתי עם אלכס, גבר גרמני כבן 40, על חייו התרבותיים שהשתנו ברגע ביום שבו נולדה בתו. בשלב מסוים הוא חלץ את נעליו וטבל את רגליו במים הקרים למדי ושר משהו לשחפים שבהו בנו. הוא מסר לי בקבוק בירה צפונית, ואז החל לצלם. אותי או את האופק, אשר ×”×™×” פעם חלק ממדינה גרמנית אחרת. כמה דקות אחר כך אלכס נעלם, רוח קרה ×”×’×™×¢×” והחל לרדת גשם קל.

אינני יודע מדוע התגלגלתי דווקא לשם הלילה, לנקודה הצפונית המפורסמת ההיא, בזמן ההאזנה העשירית או יותר לאלבום הבכורה מעורר הציפייה של Washed Out. אביר הצ'ילווייב, אחת מן הדמויות המשמעויות בז'אנר ×”×–×”, התהלך עד ×›×” כרוב בני האדם – כשהוא נטול אלבום מלא בדיסקוגרפיה שלו. והרי הרגע ×”×–×”, שבו ייאלץ לחשוף את תוצר הביכורים המלא שלו, אמור ×”×™×” להגיע – ולו רק כדי שהוא יצדיק מעט מכל הדיבורים הבלתי פוסקים על ההמתנה הבלתי פוסקת לו. אז ×”× ×”, כעת הוא יכול לנוח בשקט או לגלוש בנחת או לכבוש את העולם. אפשר גם יחד.

האלבום ×”×–×” Within and Without אינו מייצר שום הפתעה. הוא נשמע בדיוק כפי שכל מי שנגע ב-Washed Out בימיו אמור ×”×™×” לדמיין – וזו אינה קביעה זדונית, להפך. כל השירים שבו מימיים, מעוררי חלום ומפנקים. בעת האזנת הבכורה המשותפת, טעה אלושה וקבע ×›×™ מדובר באלבום דאנס-וייב מקפיץ, אך בפועל אלו הם אותם גלים מן העבר – רק עם גימורי קצף קצת אחרים. קראתי במקום כלשהו שמדובר כאן במפגש אולטימטיבי בין הצ'ילווייב לסינמה סיטי, סוג של צ'ילצונאמי – אך אני רק אומר שנחמד לי. ×–×” אמנם קלישאתי, אך האלבום ×”×–×” דומה למשב קור הנפלט ממזגן בחנות שהותירה את דלתה פתוחה לרחוב ביום קיץ. רענון מצוין לרגע, אך לא פתרון שלם. לפעמים ×–×” מספיק.

 Washed Out :: Amor Fati
 Washed Out :: Soft
 Washed Out :: Eyes Be Closed
 Washed Out :: You and I
האלבום המלא והנאה

לרגע אחד בסוף השבוע האחרון, שהיה גדוש התרגשויות והתעייפויות כאחד – כיאה לחיים אמיתיים – נשמתי נעתקה. בעיצומו של אחד השירים האחרונים בהופעה הנפלאה של Cut Copy הנחתי את ראשי על הכתף של אחד מחבריי הטובים ביותר אלושה, שעמד לפניי, ועשיתי זאת מתוך אהבה גדולה. שנייה לאחר מכן כבר ידעתי שזה ×™×”×™×” לאחד מאותם רגעי תנועת חיים שלא יחזרו עוד לעולם, ×›×™ על הכתף השנייה של אלושה ×”× ×™×— עמר את הראש, ועליו ×”× ×™×— שי, ועל כולם כבר ×”× ×™×—×” רעותה את ראשה וכולנו התחבקנו בלהט – וידענו שזוהי השנייה שלנו. זו שבה אחת הלהקות האהובות עלינו חוגגת את עצמה, ואנחנו חוגגים את עצמנו בזכותה. כל דיבורי הסרק המזדמנים על המוזיקה הזו, בכללותה, שמכוננת רגעים אך נותנת לרגעים לכונן אותה בהדדיות ברורה מאליה, כל הדיבורים האלה – נהדפו אל מול התגשמות המציאות.

למחרת קראתי כמה ביקורות שונות על ההופעה ההיא, שעסקו לרוב בחוויות האובייקטיביות של המוזיקה מליל חמישי בזאפה. ×”×™×” מי שניסה להסביר כיצד הסאונד של הגיטרות נתקע בתקרת הזכוכית של המועדון, מישהו אחר בחר לגעת בהגדרות ×”×–'אנר של ההרכב האוסטרלי, ונדמה לי שהיה ×–×” מבקר אחר שהתעקש לעסוק דווקא בערסים במכנסונים שהפריעו לו לשתות את הגולדסטאר במהלך הערב ×”×–×”. נו, כן, בסופו של דבר כולנו ישראלים, ואם איננו שותים יותר מדי – ומגיעים אחרי שבוע עבודה מפרך – אנחנו ממש רוצים לקבל תמורה מלאה לכסף שהשקענו במשהו. ואין ×–×” משנה אם מדובר במנת רביולי שחוממה יתר על המידה או האפשרות לשתות בירה בזמן הופעה סוערת, מרגשת ושוברת. ובכן, כל הגישה הזו היא בזבוז – של זמן, של רגש, של חיים.

פשוט לעתים, רק לפעמים, כדאי להיכנע לרגש, להתמסר כילדים, כחתולים, כחיות בתוליות, אל כל מה שפיסות קטנות של זמן חד-פעמי יכולות לתת. לעמוד ולחשוב על איכותו של סאונד בזמן שלפניך מותחים אנשים את שריריהם, מזיעים, נסחפים, מחייכים ונכבשים – זהו מצב המגולל ייאוש גדול. אם הייתי נרמס על ידי המון שוורים באותו לילה בזאפה דקה אחרי שההופעה הסתיימה – לא היו לי כל תלונות. ×”×™×” לי די.

ובכל זאת, לא שוורים, לא חמורים וגם לא כבשים – דבר לא רמס אותי. אני אמנם ×¢×™×™×£, מסוחרר ושקוע לרוב במוזיקה קלאסית דווקא (תקופה כזו שחוזרת מדי פעם), אבל את שמנת העולם העכשווי עודני מלקט בכפיתי. השבוע למשל, יצא או שמא הודלף, אלבום הבכורה של Pure X מאוסטין. את ההיכרות הראשונה עם שליישית הדרים/ספייס/דרון/×’×™×™×– (תבחרו אתם) האלה עשיתי לפני כמה שבועות די במקרה, כשצפיתי בקליפ לשיר הנושא מה-EP הקודם שלהם, You're in it Now. לא ציפיתי לשום תזוזה בתוכי בתחילה, אך אחרי ההתעמעמות הקלה אל תוך השיר מצאתי את עצמי בוהה, מדמיין את Can האגדיים מגרמניה, ונשבעתי – ×›×™ אל המקום ×”×–×” עוד אשוב בכוח.

אספתי קצת מידע, וגיליתי כי עליי להמתין רק עוד כחודש עד לצאתו של Pleasure, אלבום הבכורה שלהם. והנה הוא בא. אפל ומיסתורי כערפל בעמק שליו, קר ומבוצר כמו עולם נסתר מעין, בדיוק כמו כל הדברים שאני מחבב או צריך. כל כך הרבה השפעות נכונות, כל כך הרבה שימושים מדויקים בהשראות יש כאן, עד כי לא נותר לי רבות לעשות, אלא לומר כי גם אני וגם Pure X מסוגלים לזכות בתענוגות זהים. הייתי מוזג להם מן הקפה הזה שהכנתי פה קודם, בלי כל קשר לאיכות העמידה שלהם על הבמה.

 Pure X :: Dream Over
 Pure X :: Voices
 Pure X :: Heavy Air
האלבום המלא והמעולה

ושני שירים מה-EP האחרון:
 Pure X :: Back Where I Began
 Pure X :: You're in it Now

שני לילות העברתי השבוע במחציתו של חלום די דומה. בחלום ישבתי באוטובוס תיירים, כך נדמה לי, שנסע בין נופים אירופיים שכמותם טרם ראיתי. כלומר, ×”×™×” שם ירוק מאוד – אבל ×–×” לא הזכיר לי שום מקום שבו ביקרתי בגרמניה, אוסטריה, שוויץ או איסלנד. במהלך הנסיעות הללו ישבתי צמוד לחלון, איש לא ישב לידי, ובהיתי בנופים. אני כמעט משוכנע שלא ראיתי ולו מכונית אחת חולפת מן הצד השני (אף שייתכן והסיבה היתה שישבתי בצדו הימני של האוטובוס). מדי פעם אכלתי פרי, ככל הנראה דובדבן, אך מה שהטריד אותי במיוחד ×”×™×” ביקור חוזר ונשנה של כרטיסן בחליפה ירוקה ×›×”×”. הוא שב ובדק כרטיסים בכל כמה דקות – ובשלב מסוים, בתוך החלום, התחלתי לחוש במצוקה גדולה, היות והבנתי שהוא עומד לבדוק את כרטיסי שוב, והרי הכרטיס אבד פתאום. ידעתי שהוא בטח יזכור אותי כבר, ולמרות זאת כל כך פחדתי.

בלילה שבין שני לשלישי התעוררתי שטוף זיעה מהחלום הזה, שאת סופו לא זכרתי.
הבוקר התעוררתי ממנו מיוזע קצת פחות, ולמעשה מה שהעיר אותי היה הפתיח להולנדי המעופף של ואגנר, שעמו נרדמתי כמה שעות קודם.

לקח לי שנייה לרוץ במורד מדרגות הגלריה שלי כדי להתחיל את היום מחדש, ומשום מה כל שמצב הרוח שלי אפשר לי ×”×™×” לשוב אל Vocals, ×”-EP המפתיע שתקוע לי רוב הזמן בפלייליסט השבוע. Scumbag, שאחראים ליצירה הזו, מגיעים מקליפורניה, וכמו שניתן לראות – ואני נשבע שאין לי יד בדבר – הם אוהבים משולשים, כמו כולנו בימים אלה. הצמד ×’'סטין קוראל וניקולאס פרינו הכירו במעונות הקולג' שלהם, ולא כל כך ידעו מה לעשות עם הזמן אחרי השיעורים. מה שיצא להם בסוף זו מוזיקה, שאם אכן אתם מאמינים שיש ×–'אנר ×›×–×” שנקרא "פופ חדר שינה" – הרי שהיא האקזמפלר הנכון ביותר.
כה עצוב לי לעתים, ונעשה מעט עצוב יותר כאשר כל שיש לי מהצמד המבטיח הזה אלו הם חמישה שירים פחות או יותר, ללא קליפים, ללא חדשות. לפחות, וגם זה משהו, סוף סוף יש הרכב קטן שמתחשק לי להמתין לו בפינתו של חדר זר או בצמוד לשמשתו של אוטובוס תיירים אירופי.

 Scumbag :: Negatives
 Scumbag :: Basketball
 Scumbag :: Consensual Sex
ה-EP המלא והמעולה