זוהי פרסטון, ילדה, זוהי פרסטון. ותאמיני או לא, באחד מבתי העיר הצבעונית הזו מישהו עושה שמח ממש ברגעים אלה. למעשה, אין מדובר באדם אחד, כי אם בשלישיה שאם תצעקי לעברה "אהוייי, קי.בי.סי!!", היא ודאי תענה לך ב"אהויייי".

כמו רבות מלהקות התקופה, במיוחד על אדמת הממלכה, גם The KBC העבירו ימים ארוכים ב-2003 בהאזנה ל-The Rapture, וכמו רבים אחרים גם הם כאן כדי להזיז לילדי האינדי את הישבן. לא מזמן יצא להם סינגל ראשון בעל שני Aסיידס, ואני רוצה למצוא את העלם ההגון או העלמה החסודה שיעיזו לקום ולומר שזה קקה. בכל זאת, תנו כבוד, אני מנקה את האסלה והכיורים לקול הצלילים של הפרסטונים האלה. דרך אגב, שימו לב ואוזניים לשיא שמגיע לאחר דקה ו-50 שניות בדיוק ב-poisonous emblem המצורף. אני כבר יכול לדמיין את הידיים המונפות במסיבות חג הפורים ברחבי אירופה.

ולהלן הסינגל המלא:
The KBC – Poisonous Emblem
The KBC – Pride Before The Fall

זהו. הוא חוזר.

אחרי כמעט חצי שנה בתפוח הגדול מכולם, אלושה צינובוי, "בלישה דלה קאט", מייסד הרכב הגליטש הישראלי הגדול מכולם והמשובח ברקדני הארץ – עושה עלייה שנייה.
תאריך היעד המשוער, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא 5 במרס, ובאמתחתו של בלישה צפוי להיות גם תנין. או לפחות עורו של תנין שמעצב את מגפי הבוקרים שהוא רכש, לדבריו. החתול הנאה מספר, כי בכוונתו להוציא עוד 1,000 דולר על בגדים עד השיבה הביתה, ומבקש מכל אנשי הנדל"ן לחפש בעבורו חדר במחיר סביר במרכז העיר העברית הראשונה.
בטרם הוא חוזר, הכנתי לקהל הרחב, שאינו מכיר את פועלו של האיש, מספר פיסות אינפורמציה. ויש כאן סדר כרונולוגי!
1. 23 בינואר 1983 – אלושה נולד באודסה.
2. 1991 – הוא עולה בסערה ארצה, ומשתכן עם משפחתו בשכונת מחנה דוד החיפאית.
3. 1994 – מנסה להתחיל עם ×—× ×™, חברתו לספסל הלימודים בבית-הספר העממי "נירים".
4. קיץ 1994 – הופך לכוכבה הבלתי מעורער של קבוצת ריאל מדריד-נווה דוד.
5. 1995 – עובר לחטיבת הביניים "ליאו-בק".
—–בשלב ×–×” מתחילה להתגבש לה "המאפיה החיפאית".
6. דצמבר 1995 – × ×›× ×¢ ומתחיל להאזין לאואסיס.
7. 1997 – מחמצן פרסת סוס על שיער ראשו.
9. 1998 – חבר בלהקה החיפאית הגדולה "מיוט".
10. 2000 – טס לראשונה אל התפוח הגדול: החלום נולד.
11. 2001 – מקים את הרכב הגליטש "שומה", שלימים הופך לזגונדר.
12. 2002 – פוגש לראשונה את יוקי.
13. 2004 – נכנס לכלא 6.
14. 2005 – טס לניו יורק.
15. מרס 2006 – השיבה.

הנה כמה מביצועיו לאורך השנים. אגב, זה מה שעושה היום שותפו לזגונדר, the bebe.

Blisha 5800 – Tali
Mute – Dana
Zegunder – Choogy getahn – unreleased

אני מקווה שתעמדו בזה. אני מתכוון לשים שני שירי כוח בבת אחת. מדובר בשירים הכי כבדים מהארסנל. היישר מהחדר בקומה ה-94 שכתוב על הדלת שלו "זהירות ! פה אנחנו מאפסנים את השירים הכי עוצמתיים !!!!! 1".

השיר הראשון הוא של להקת ההייפ המוצלחת של 2003 שהצליחה לצאת מזה על שתי רגליים בקלילות וגם להחליק בנונשלנטיות אל תוך הטופ-טן שלי לשנת 2005. מדובר כמובן על הברוקן סושל סצין, הלהקה שאת שמה לא אנסה אפילו לתרגם לשפתנו הפתלתלה. זה השיר השני מהאלבום הראשון והמצוין וזה סוג של דואט רוק מאוד מאוד כוחני.

Borken Social Scene – Almost Crimes

השיר השני לקוח מהאלבום הכי טוב ששמעתי בשנת 2004 וכנראה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים בריפיט מאז מה הסיפור? (תהילת בוקר) של אואזיס בכיתה ח'. מדובר בSatanic Panic In The Attic של עוף מונטריאל. אני אוהב את כל השירים על האלבום המעולה הזה שמהפעם הראשונה ששמעתי אותו אהבתי אותו. בלי שום תקופת הסתגלות ובלי שום כלום. לבקש ממני להגיד מה השיר הכי טוב על האלבום זה קצת התעללות, אבל השיר הזה בטוח נכנס בחמישיה הפותחת של אלבום הכוח הזה מבחינתי.

of Montreal – Rapture Rapes The Muses

בעודנו עומדים מחויכים בהופעתו של מיסטר נובלמן בשישי האחרון במגדל האופרה, איבדתי את שיווי משקלי. על אחד מכותלי סניף טאוור רקורדס שבו התקיים המאורע נתלה לוח שעם, שאליו היו מחוברות שלל ביקורות אלבומים. נובלמן שעשע את כל הנוכחים, ואילו אני שקעתי אל השאול, ובו פגשתי את יוסי חרסונסקי שגילה לי כי קם לו יורש. "בני, הגיעה השעה שתכיר את גבע קרא עוז", פלט לעברי חרסונסקי החביב. "הוא יבש אף יותר ממני".
עיזבו את מיסטר קלוגר, השליכו לכל הרוחות את מיסטר קאנן, זרקו לפח אפילו את מיסטר ×’'וליאן קזבלנקס עם 6 הכוכבים שלהקתו קיבלה ב-7 לילות. גבירותיי, רבותיי, חברים, חברות – נראה ×›×™ ×–×” הרגע להכריז על מדור חדש באייפוד הרעב. המדור שיישא את נס המאבק במבקרי המוזיקה שמוציאים כל חשק לגנוב את המוזיקה שעליה הם כותבים. קבלו את "יומנו של גבע". וקדימה לשירות קבע.

כסיפתח, הבא נחזור יחדיו אל ביקורתו של גבע העוסקת באלבומם החדש של חברי א-הא, שבה משיב אותנו הכותב אל לא פחות משתי להקות שאיש לא רצה להיזכר בהן.
"מי שעקב אחרי א-הא לעומק ולא הסתפק בהכרת הלהיטים שנכנסו לרדיו, יודע שתמיד היה לה צד קודר ומלנכולי למדי, וכשרון מוזיקלי לא מבוטל למלודיות (בדומה למשל ל'קראודד האוס')".

ועכשיו אל האושר…

כבר כמה ימים שאני אוחז באצבעותיי ונמנע מלהתייחס לשיר הבא, אך החלטתי לומר "חלאס". אין מנוס מלגלות את הסוד, ואף להצמיד לו סטיקר אדום בצורת כוכב.
אני עוד תוהה איך בכלל הגעתי אל החבורה האנגלית המשונה הזו, שעונה לשם החביב the chap, אך עובדה היא שמדובר באחת מן ההפתעות הגדולות והצבעוניות שארבו לאייפוד שלי מזה תקופה ארוכה. לא ארחיב במילים, כי אין טעם. רק אגלה לכלל העם וגם לעדה, שכך הייתי רוצה שלהקתי הבאה תישמע.

The Chap – Auto Where To

את השיר ×”×–×” שיצא ב-1997 הרחוקה מאוד הכרתי לדעתי רק השנה באוסף הבי-סיידים של בל וסבסטיאן שנקרא Push Barman to Open Old Wounds. האוסף עצמו די נחמד ומסתבר שיש ללהקה מחוללת שירי הכוח הזו גם כמה בי-סיידים נחמדים מאוד, אבל לא בכך עסקינן. אם נסווג באופן גס את שירי בל וסבסטיאן, ×™×”×™×” ניתן להבחין בשני סוגים – 1. שירים אקוסטיים ושקטים יחסית שנשמעים לעתים כמו קאנטרי, 2. שירי פופ סבנטיז הגובלים בסליז. את השיר ×”×–×” אפשר כנראה לסווג לקטגוריה השניה שאני בדרך כלל נוטה להעדיף. שמעתי את הלהיט ×”×–×” היום במקרה פעמיים והבנתי שמדובר בשיר כוח. ייתכן, ואני אומר זאת בערבון מוגבל מאוד, שהסוף קצת מרוח – טעות נפוצה בשירי פופ, אבל פרט לכך – עוצמה נטו.

Belle And Sebastian – Lazy Line Painter Jane

הערה נוספת – נדמה לי שאפשר להגדיר את היום החולף כיום כוח, מפאת כמות המשקעים החריגה שנתברכה בה ארצנו היבשושית בדרך כלל. אני בטוח שהדבר יבוא לידי ביטוי בנתוני מכירות האלבומים של סיגור רוס בשבוע הקרוב. כן ירבו. אביעד – בתור חובב מטארולוגיה מושבע אני חושב שמן הראוי שתעניק לקוראי האייפוד הרעב איזו סקירה קצרה של המפה הסינופטית.

כמה עצוב שכבר חלפה לה 2005. בסערה יצאתי לדרך בוקר אחד בינואר, חמוש במעיל ב' צבאי, אייפוד לבן מסוקס, ואוזניות המשמיעות בקצב הרכבת הדוהרת את "לונו" של בלוק פארטי. לא הספקתי לומר בריאן ×’'ונסטאון מאסאקר וכבר ×–×” נגמר. אולי זו הרגיעה הביטחונית, אולי בעלי ההון אשמים גם בזה, ואולי פשוט הזדקנתי – אבל תקנו אותי בבקשה אם טועה אנוכי: 2005 היתה שנה בינונית. נדמה ×›×™ הפוסט רוק מת, המוזיקה האלקטרונית הניסיונית על שלל גווניה נחרדה מן האקספרמנטים האינסופיים של עצמה, והבריטים ממשיכים לקרוא NME. כולם ביחד גילו פתאום את גאנג אוף פור ויוזף קה, ויצאו במחול הפוסט Pאנק (Fאנק), והמתוחכמים נזכרו שפעם היו גרמנים טובים בדיסלדורף שהקליטו תיבות מונוטוניות מינימליסטיות שהיו לדבר הבא.
אפסיק להתלונן ואודה, בכנות רבה יש לומר, כי אצא לי לדרך חדשה בינואר הקרוב כשאייפודי טעון בכמה ניצוצות כישרון מהשנה החולפת. להלן בחירותיי:

Caribou – The Milk of Human Kindness

אצלנו בבית אוהבים גרמנים. ולא, ×–×” כלל לא קשור לעובדה ×›×™ סבתי ברלינאית הגונה. מה לעשות, שבכל הקשור למוזיקה יש משהו במדינה המשונה הזו שגורם למיטב סטודנטיה המוזיקליים לערוך ניסויים שונים ומשונים על כליהם. במקרה של caribou (דן סנאיית', או במילים אחרות: manitoba), מדובר אמנם בבחור קנדי, אך השפעותיו גלויות לכל, ואף משובחות: תנו לו neu, תנו לו can ובלי כל קשר הוסיפו מעט סילבר אפלס, והרי לכם – מתכון מזין לשנה דלוחה. בקצב הסופיסטיקייטד. לא נעים לי לומר, אך ייתכן וזהו אלבום השנה שלי. אבל רק שלי.

Sufjan Stevens – Illinois

×–×” רק התחיל וידעתי. כלל לא הייתי צריך יותר מממשק הנקישות המלודי ×”×–×” על הפסנתר כדי להבין שאני שלו. והוא שלי. מעולם לא ביקרתי באילינוי, אבל גם לחיפה של הקיץ האחרון ×–×” הספיק לי. בטלוויזיה קשקשו על מראות קורעי לב, על מפונים, על חיילים שבוכים – ולי ×”×™×” אותך, סופיאן. מה ×–×” השם ×”×–×” בכלל? מי חשב עליו? כמה זמן עוד אאלץ לנסות להתחקות אחר שורשיך המלודיים יוצאי הדופן. ומי אלו הקוזינות המזמרות הנפלאות כל כך?
אם יש טיעון אחד מדוע על ישראל להצטרף ככוכב ×”-51 לארץ היאנקים – הרי זהו סטיבנס. נסו לדמיין עולם שבו הנסיך הקטן סופיאן מקדיש אלבום שלם לנו, העם בציון.

Art Brut – Formed A Band

בספר הזכרונות שלי כבר כתבתי כל שידוע לי על קיץ בנתיב עזריאלי-בית מעריב. פסיעה ממושכת זו כללה, ואני מצטט, "זיעה, אגזוזים של קטנועים, אגזוזים של מוניות, אגזוזים של מכוניות פרטיות, אגזוזים של אוטובוסים, אגזוזים של משאיות, זיעה, שמש בדיוק מעל לראש, זיעה ומבטא בריטי כבד". אינני יודע מה היה קורה לתל-אביב אלמלא זעקות "leave the light on for me" של הקוקנים המטונפים האלה. לרגע נדמה היה לי כי הבריט פופ קם לתחייה, מרק אי.סמית' הושאל לשורותיו, והעיר העברית הראשונה עלתה באש. אם הייתי בן 14, אין ספק שכך הייתי רוצה להישמע.

Alog – Miniatures

כבר בכיתה י"א למדתי כי יש אלבומים שמתחילים בעטיפה, עוברים ביצירה עצמה, ומסתיימים בעטיפה האחורית. שני הנורווגים, בלונדינים כנראה, עושים מוזיקה צהובה, בדיוק לדמות צהובה ופסאודו-אשכנזית כמוני. 5 ספרים סיימתי כשברקע מתנגנים המנוני המינימליזם המודרניים של alog. הצ'לו, הקסילופון והחצוצרה החלו פוסעים להם בצוותא תחת מטריה אחת, עד שהגיע השופר הסקנדינבי לפורקן שרק ויקינג מדופלם יודע להשיג. זה נשמע קשה לעיכול, אך לא בנמצא אוונגארד מרגש מזה ב-2005.

Bertrand Burgalat – Portrait Robot

מדהים מה שהאזנה אינטנסיבית לקראפטוורק וסרג' גיינסבורג יכולה לעולל לקורסיקאי תמים. לפי מקרה ברטרה בורגלה, מסתבר שהאזנה לסוטים צרפתים וגרמנים מסוג זה עושה נפלאות לאוזניים ישראליות. מאז האלבום הראשון של Colder לא נשמעה רומנטיקה כל כך מכנית, נוגה לפרקים. מפליא מה שמבטא צרפתי, מעט יומרה ובעיקר ניסויי רובוטיקה מסוגלים לעשות לנתוני הסקס אפיל של זמר אחד. אין ספק כי מדובר בפסקול המושלם ליחסים אינטימיים בסלולר.

The National – Alligator

רק בחודש האחרון הבנתי איזו מציאה כמעט ופספסתי. "הייתי בהופעה מעולה שבוע שעבר", סיפר לי אחי לפני שנה בדיוק, כששב מאיזה גיג ניו-יורקי של להקה מקומית ותיקה העונה לשם הסתום "דה נשיונל". אחר כך באו הפצרות חוזרות ונשנות מצדו להקדיש מעט זמן פנוי לאלבומם האחרון "תנין", ואני נותרתי באדישותי. ובכל זאת, חודש לפני סגירת השנה גיליתי את האור בלהקה הזו. אמנם זה מעט בוגר מדי, אך ייסורי האינדי המתבגר הם משובחים כשמדובר בך, להקת לאום שלי. ארקייד פייר לבני 30 פלוס.

Doveman – The Acrobat

בכל רשימה של אלבומים מוצלחים חייב תמיד להופיע אמן אחד, שמחויב למתן קרדיט לגדול הסינגר/סונגרייטרים הבריטיים, ניק דרייק. את משבצת "אאזין לברנדנבורגים של באך ביום מותי" ברשימה זו תופסת להקת איש יונה הניו-יורקית. לחישות עצלות, עצבות עסיסית, ובעיקר אלבום שחור-לבן. למרות שלאיש לא מתחשק באמת להיות עצוב, נדמה כי לתומס ברטלט ורעיו דווקא די נוח לשקוע בסדקורט שלהם עם סדקור שאפילו low כבר שכחו כי ניתן להקליט. מזל שלא מתחשק לי לבכות הלילה.

Hanne Hukkelberg – Little Things

"אוי, האנה, איזו פנינה נורווגית את. בזכותך אין עוד טעם באחיות המשונות cocorosie. אפילו הצלחת להשכיח ממני את pram. את וכל החיות המשונות שעוטפות את קולך. פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, שכבתי במיטה לבד, את שרת לי את שירך המשובח ביותר, עצמתי עיניי ונזרקתי ישירות ליער ירוק, מלא בפטריות שובבות ובציפורים חייכניות. למרות שלעתים את מזכירה לי את מייסי גריי, אני חייב לשבח את מפיקך, שאם רק היה חובר ל-broadcast, אולי גם הם היו מצליחים להשתרבב לרשימה זו. בינתיים, את מעניינת אותי יותר מהם. ואני בכלל לא יודע איך את נראית".

The Juan Maclean – Less Than Human

אצלנו ביציע נהוג היה לשיר ליריבה העירונית "הופה, הופה, הופה, הופה, אין גביע, אין אירופה". לחן יווני, אם שאלתם. כדי להגיע לרמות ריגוש דומות בעת שירה קצבית, לפי חואן מאקלאן, יש לשאוב את כל ההשפעות הקראוטיות שלך, ולנתבן ללייבל הניו-יורקי העליז מכולם (DFA). אם אתם תוהים מהו אותו פוסט-Pאנק-Fאנק שאתו כה רבים אוהבים להשתרלל במילים, הרי לכם הדוגמה המוצלחת ביותר שהשנה החולפת יכולה היתה לספק. אימה קודרת, אורבניות מופתית ואווירת מסיבה גדולה. ועכשיו נותר לחכות לשובם של The Rapture.

Clap Your Hands Say Yeah – Clap Your Hands Say Yeah

אין בעולם עיר שמחה מניו-יורק. עזבו אתכם מבירמינגהאם, סן אנטוניו, רחובות וקואלה לומפור. אם התפוח הגדול היה תלוי ב"עשו כפיים ואמרו יאללה יאללה" העולם כולו היה נאה יותר. המכסים על היבוא היו שבים, השווקים היו מתכנסים בתוך עצמם, תמר גוז'נסקי היתה הממונה על השכר באוצר, ואני בכלל הייתי פרפר. בין לבין הייתי נח על אוזניות האייפוד הזמינות ביותר, שהיו מוכנות להשמיע לי את החבורה הצבעונית והשמחה הזו מוויליאמסבורג שבברוקלין. אם הם היו שכנים שלי, הייתי מספר לכל חבריי הצברים כי מצאתי חבורת נערי אינדי נפלאה, שכנראה העבירה את גיל הטיפש-עשרה בהאזנה ממושכת למצעד העליזים של of montreal. בינתיים, רק בינתיים, אני בתל-אביב וסתם כיף לי לחייך ולמחוא כפיים.

Vashti Bunyan – Lookaftering

הגיעה שעתכם הגדולה לשכוח ממגילת אסתר. המן לא היה רוצה שאתם, יהודים קטנים שלי, תעצמו עין עם ושתי בוניאן. ואף-על-פי-כן, ושתי שלנו מושלמת לעת המרגוע ההזוי הבא שלכם. העובדה שאנימל קולקטיב הקליטו עמה EP וארקייד פייר בחרו בה להשפעתם הגדולה ביותר, רק מוכיחה כי כיף לחלום עם ושתי. לוושתי יש קסילופון הפוך, חליל קליל, וקול לתפארת גיל הזהב, שאליו היא אכן מתקרבת. עם אלבום שני שמגיע 35 שנה אחרי קודמו, מלכת הפולק קמה לתחייה. 4 בבוקר עכשיו, ואני מעדיף לחייך.

Hood – Outside Closer

איש לא יוכל לגזול מהגדולה בלהקות הגשם את העובדה שאלבומם האחרון יצא ב-2005. אמנם ×–×” קרה אי-שם בחודש ינואר הרחוק, אך עדיין, 2005. אינני אובייקטיבי, אני מודה. כחובב חורף מושבע, איש גשם, עלם רוחות ונער פוסטר של שלוליות – חבורת ×”×’'×™× ×’'ים מיורק הירוקה עושים לי את ×–×” כמו מירי בוהדנה לקוראי בלייזר. כל מקצביהם הקרועים, הגיטרות המתפזרות, והקול הבריטי ×”×›×” אפרורי. כמה חבל שדני דויטש בכלל מדבר על בצורת…

×–×” כל כך נדוש לעשות סיכומי שנה שזה כבר אנטי-פוסט-מודרניזם לא לעשות אותם. אפשר להגיד עלי הרבה דברים – אבל אנטי-פוסט-מודרניסט הוא בטוח לא אחד מהם. אז ×”× ×”, סיכום השנה של האייפוד הרעב. הייתי כותב כמה השנה הייתה יחסית דלה ומאכזבת אבל את ×–×” כבר כולם אמרו. אז ×”× ×” עשרת האלבומים המשובחים ביותר שזכיתי לשמוע בשנת 2005, שנה מגעילה מכל הבחינות, גם המוסיקלית. אין סדר מסוים לאלבומים. כלומר, יש, אבל אין לו משמעות.

Broken Social Scene – Broken Social Scene

אני חושב שזה שינוי לטובה. האלבום ×”×–×” ממש שובר את הטרנד הנפוץ מדי בימינו של להקה שהאלבום השני שלה (או לצורך העניין – האלבום שאחרי האלבום המטורף שלהם) נשמע כמו זכוכית שבורה מלאה בקוטג' מקולקל. האלבום ×”×–×” ×—×™ ונושם לפחות כמו הקודם.

Wolf Parade – Apologies to the Queen Mary

השניות הראשונות של האלבום ×”×–×” העבירו בי צמרמורות והזכירו לי את ימי נעורי, עת הייתי יושב ומאזין לאמפישלושים של מודסט מאוס. ההמשך לא אכזב – הפקה טובה עם שירים לא רעים בכלל. ורק המחשבה על הקליפ המטורף שיהיה לזאבים האלה אוטומטית מקפיצה אותם אל העשיריה הפותחת.

Sufjan Stevens – Illinoise

אני לא אכתוב כי אביעד רצה לכתוב על האלבום הזה. טוב, אולי קצת. מדובר באלבום עמוס לעייפה ביצירות מופת של הלבנוני הגאון הזה. לא זוכר איפה קראתי את זה, (ולכן כל הזכויות שמורות למי שזה לא יהיה), אבל זה סוג של פוליפוניק ספרי למי שאלרגי לכל הדביקות של התזמורות שלהם. גאון.

Bloc Party – Silent Alarm

האמת היא שזה היה די מזמן, בתחילת השנה, אבל אני זוכר שהייתי די מרוצה מהאלבום הזה שהיה וכנראה עדיין הינו אנרגטי וחם. קשה להגיד שאני מאלו שגדלו על ברכיהם של הג'וי דיביז'ן ושאר החיוורים, אבל מהפרסבקטיבה שלי זה עדיין נראה טוב. אז מה אם העטיפה של האלבום נראית כמו העטיפה של האלבום השני של טראוויס.

Bright Eyes – I'm Wide Awake, It's Morning

שמעתי את האלבום הרבה פעמים כדי להיות בטוח, ועכשיו אני בטוח. מדובר באלבום קלאסי. כל השירים טובים מאוד. אפשר להגיד שזה גם אחד האלבומים הראשונים בהיסטוריה שגרמו לי להקשיב למילים. כנראה שזה רע אבל זה היה כיף.

Jose Gonzales – Veneer

האלבום הזה השתרבב לרשימת עשרת הגדולים בשבועיים האחרונים אבל הוא עשה את זה עם הרבה פאסון ובלי לחשוש יותר מדי. בדקתי אתמול וגיליתי שהצליל של כל השירים זהה לחלוטין, מה שמעורר הערכה בימים אלו של גיטרות במהופך. אחלה שבדי.

Iron and Wine with Calexico – In The Reins

כשאביעד ראה את האלבום הזה ברשימה שלי הוא נפנף בזלזול ואמר 'הי אוהד אני רואה שיש לך הרבה פולק ברשימה'. הדפתי את האשמותיו לכל הרוחות. האלבום הזה מצוין ומתבלט בעיקר בגלל כתיבת השירים המופלאה של ברזל ויין. האלבום האלקטרוני של השנה.

Stars – Set Yourself on Fire

אני יודע שהוא לא היה כל כך פופולרי במקומות שבהם משמיעים מוסיקה שהרבה אנשים אוהבים לשמוע, אבל כנראה שזה אלבום הפופ של השנה. פופ-שוגייז. דרים-פופ. משהו כזה. קשה להגיד שזה אלבום רציף ויציב במיוחד אבל יש בו כמה שירים בולטים.

Andrew Bird – The Mysterious Production of Eggs

תמיד שנאתי כינורות. אבל האלבום הזה דווקא מצליח להביא את הכינורות באופן לא מאוד מעצבן. כאן במפקדת האייפוד הרעב הגענו למסקנה שאנדרו בירד נשמע כמו שילוב של סטפן מלקמוס, תום יורק ויש הגורסים שגם רופוס ויינרייט אבל אני לא אוהב אותו אז לא אכפת לי. אלבום טוב על אף התעלמותו הבוטה מקיומן של תרנגולות.

Sigur Ros – Takk…

לדעתי האלבום הזה הוא האלבום שמקבע את מעמדה של סיגור רוס כאחת הלהקות המשמעותיות שהזמר שלהן נשמע כמו לוויתן חובב אינדי. אלבום מצוין שהתגובה האינסטנקטיבית אליו היא לרוץ לעבר משרד הנסיעות הקרוב ולרכוש במהרה כרטיס למטוס הבא שיוצא לאיסלנד. יש סיכוי טוב שאני עלול לעשות את זה בקרוב. זה היה יכול להיות אלבום החורף של חורף 2005/06 לו רק היה פה חורף.