ארכיון הנושא 'שירים של סקוטים'

לעזאזל, אני פשוט שבור לב. אחת השנים המהוללות של ×—×™×™ המוזיקליים מגיעה אל קצה – ולי לא נותר אלא לעצום עיניים ולהתרפק. אין לי חשק לשוב ולקשקש בפעם המי-יודע-כמה על שלל החוויות ש-2008 הנחיתה עליי, ועל החשש הגדול שליווה אותי בראשיתה – בכל הנוגע למוזיקה שהיא תוליד במהלכה. ועם זאת, עליי לומר רק דבר אחד: נדמה לי ×›×™ ב-12 החודשים האחרונים נשברו כל השיאים הקשורים לגלובליות של כל האינדי ×”×–×” שלנו, במיוחד לאור העובדה שאוסטרליה האפלה עלתה על המפה האישית שלי. בשבוע הקרוב אנסה להבהיר את יופיה של 2008 בעבורכם, ואנסה גם להרקיד את עצמי בסלון לצליליה בפעם האחרונה. מה לעשות שכל הסיפור השנה ×”×™×” בשבילי באמת מסיבה אחת גדולה?
טוב, חלאס – קבלו את המצעד האישי שלי, וזהו רק החצי הראשון. כמו בכל שנה (2006, 2007) גם הפעם אעלה ואומר: אין מדובר בהכרח בשירים הטובים ביותר שהוקלטו באחרונה, אלא בהכרח בשירים אשר ריגשו אותי בלבד – ואיתם אלך לעד. או שלא, מי יידע.

כמיטב המסורת, לחיצה על כל שיר = הורדה. הישמרו!

Bloc Party

60. Bloc Party :: Ares
נשבע באמא שלי שלא חשבתי לרגע שעוד אזכה לשמוע שיר טוב של הלהקה הזאת. אלא שתראו מה קרה בקיץ האחרון. בהפתעה גמורה הודיעה החבורה הבריטית הטרחנית של קלה אוקרקה על אלבום חדש, כמה ימים לאחר מכן היא כבר העלתה אותו לרשת, והרוחות סערו. טוב, לא יותר מדי, אבל מספיק בכדי שהטורנדו הצרחני הזה יפתח את סיכום השנה שלי בקול תרועה.
רגע האמת: 0:41, כל הכמיקל ברדרס הזה מתפוצץ. ואוו, ואוו, ואוו.

59. Polarkreis 18 :: Allein Allein
סיכומי שנה פרטיים אינם כוללים, כאמור, את יצירות המופת האובייקטיביות שהעמידה האנושות כולה בשנה אחת בודדה. למעשה, הם כוללים, באופן סובייקטיבי למדיי, את מיטב הרגעים הבלתי נשכחים ששברו אותנו לגורמים קטנים, כמו פירורי לחם זהובים על שניצל וינאי. כניסת בכורה למצעד ישראלי כלשהו ללהקה הגרמנית הזו? יש שאומרים.
רגע האמת: 2:07, קיטש גרמני במיטבו גורם לי לתהות מתי ישראלים בכל זאת ילמדו לעשות פופ.

No Kids

58. No Kids :: I Love the Weekend
בשנה שבה Sufjan Stevens אינו נראה באופק, יכולים כל מיני שכנים מקנדה הצפונית לחגוג את סוף השבוע שלהם במלודיות קלילות, שעושות חשק להדליק נרות מעל עוגת הבית התעשייתית שמונחת בארון במטבח. זמן לפסטיבל, זמן לקרנבל, אך בעיקר זמן לרקוד באמבטיה במקצב משונה עם הידיים באוויר שוב.
רגע האמת: 0:34, כל חיות היער מתחברות יחד.

57. White Lies :: Death
מותו של האינדי הבריטי נשמע בדיוק כך: שילוב מרגיז של הקילרז ואדיטורז ביחד לכדי תרכיז פופי מרוכז יתר על המידה. עם זאת, ולמרות ההפקה המלחיצה וההמתנה לבואה של ישועה מינימליסטית כלשהי, השיר הזה גדול. לעתים הוא גדול עליי, או קטן עליי בעצם, אבל המתח שהוא יוצר בי גורם לי לתהות מה אני יותר: נערה בריטית בת 14 או סטודנט מזדקן שמת להקים להקה.
רגע האמת: 1:33, בתנועות קצובות, הנה אינטרפול באים, והם אוהבים את השקט של הלילה. ככה, ממש ככה.

56. Freezepop :: Pop Music is not a Crime
תקשיבו טוב, כל אותם אנשים אשר אינם יודעים כיף מהו, מתי תבינו שוב כי מוזיקת פופ אינה פשע? אנחנו בינתיים נמשיך לרקוד לצלילי המלודיות הטפשיות שלנו. ואתם יודעים מה, אינני היחיד שחושב כך. גם השלישיה הזו מבוסטון מרימה לי מעט את הביטחון העצמי עם כל הסליזיות שעוטפת את ימיה.
רגע האמת: 0:31, לא צריך יותר מפופ מיוזיק.

55. Chairlift :: Bruises
רגע לפני סוף השנה הזו צץ השיר הנ"ל והטריף אותי לגמרי. נעימות סיניות ברקע, תחושה כי משהו טוב ועצוב מתקרב, ממש כמו טופי ורוד שאינו מסוגל להידבק לשיניים. בכלל – כל רעיון הדואטים האלה עושה לי שמח בלב כבר מאז המפגש של מוג'דה וזאב נחמה בחורף 1991 בהיכל הספורט העירוני של חיפה. השיר המושלם למדרגות הנעות.
רגע האמת: 1:26, אני מת על הקולות הגבוהים.

54. Collapsing Cities :: So I Said Last Weekend
איך יודעים שאני מתגעגע לאחים מ-The Cribs? אולי כי אני מחפש בכוח את הגיטרות שלהם ואת הזימרה הכפולה היבשושית שלהם. הערים המתמוטטות שלהלן מגיעים מניו-זילנד, מאוקלנד סיטי, וחוץ מ-Ladyhawke הם ככל הנראה הדבר הכי טוב שמגיע מדרום העולם שאינו אוסטרליה. מסובך? לא נורא.
רגע האמת: 2:00, זה Cut Copy? זה PNAU? הדרומיים האלה משגעים אותי, תאמינו לי.

53. Empire of the Sun :: Half Mast
הלו, מישהו פה דיבר על אוסטרלים? מישהו אמר PNAU? רק דיברנו עליהם, וכבר קיבלנו את להיט הפורנו הגרנדיוזי של ההרכב הצדדי שלהם – אימפריית השמש, הלו היא ישראל ובכבודה ובעצמה. כמה רכות, כמה כאב אפשר להחדיר לעוד שיר רגיל שאיש לא ישמע לעולם, אני תוהה כל פעם שאני מאזין לקטע הזה – ואינני מוצא פתרון. כה נעים באוזן, רק להזיז את הכתפיים לפי הקצב.
רגע האמת: 0:50, אני מת על מתופפים אוסטרלים שאוהבים הד על הכלים שלהם.

Joe Lean & The Jing Jang Jong

52. Joe Lean & The Jing Jang Jong :: Lonely Buoy
הילד הקטן שבי חייב אחת בכל כמה שירים לשלח בכם את מיטב הכוחות הבריטיים הקיימים במרחב הגלובלי, פשוט לזכר הימים הגדולים ההם – שבהם הבלוטונוז עוד היו הדבר הגדול הבא. זה באמת לא להיט ענק (ולכן הוא במקום ה-52, תגידו), אבל יש לו אופי של חורף נשכח, של ריקוד לילי מול תנור כתום. ראו בו כהופעת חימום לדבר הגדול הבא.
רגע האמת: 1:18, ב-ר-י-ט-פ-ו-פ!

51. Get Well Soon :: Prelude
באחד הערבים הקרים יותר של החורף הקודם, רגע אחרי שנזרקתי שוב אל תוך המעיל שלי במנהרות האוטובוסים של הר הצופים, התאהבתי בשיר ×”×–×”. לא זוכר מה קרה באותו יום שגרם לי לחשוב שסוף העולם קרב ובא, אבל אני זוכר שאחרי ארבע האזנות רצופות לדבר ×”×–×” – מצבי השתפר. הייתי רוצה להאמין שבאותו לילה ירד גם שלג, אבל אינני בטוח.
רגע האמת: 1:20, תנוחו רגע.

50. The Courteeners :: What Took You So Long
ישנם שירים שנמדדים בעיקר לפי מספר הפעמים שבהן הן הושרו על-ידי – במקלחת, במטבח, על הספה, במיטה, באוטו, במסיבה, עם מטאטא, עם יאה, עם שקית אשפה ביד ובעיקר עם תקווה בלב שאכן האיחור נגרם בשל התור הארוך בפוסט אופיס. רגעים ארוכים נשמע כאילו איש אינו יודע לשיר כאן, או שזו בעיה כללית עם המבטא של הסולן, אבל אני עדיין קופץ מצד לצד.
רגע האמת: 3:09, זה כל-כך טיפוסי שזה מייאש.

49. Kaiser Chiefs :: Never Miss A Beat
לא מזמן, בקיץ בעצם, רעותה ואנדי שלה הסבירו לנו שקייזר צ'יפס הם הם הלהקה הגדולה ביותר באי הבריטי. "כולם שומעים אותם", גילו לי, ואני הנהנתי בהבנה. כמו תמיד, לא היה לי כל חשק להשקיע מאמצים גדולים בלנסות ולהבין את העניין. למעשה, יצרני הלהיטים הגדולים של הממלכה לא הולידו עוד רוּבּי או חזו מהומה כלשהי – אבל כרגיל, הסינגל שלהם פשוט קליט בצורה משוגעת.
רגע האמת: 0:43, יש כסף, יש הפקה, יש קול גדול, יש מהומה – למרות הכל.

48. The Lodger :: The Good Old Days
אין פה חורף וגם אף פעם לא יהיה, ולכן אין כל טעם לבזבז את הזמן עם שירים עצובים. בנוסף לכך, החיים פה כל-כך נפלאים, עד שבכל רגע נתון יש לי חשק עז למסיבת אינדי רותחת בירושלים הבירה. אינני צוחק. תקשיבו לזה רגע, ותבינו.
רגע האמת: 0:08, קליל כמו אובלט עם קימל.

The Teenagers

47. The Teenagers :: The Homecoming
"תקשיבו בנות, הכרתי את הבחור הכי לוהט של החיים. בפשטות, איך שיצאתי מהג'יפ שלי פגשתי את בן הדוד שלי, או משהו כזה, למי אכפת. בכל מקרה, הוא לבש סקיני ג'ינס, היה לו שיער מדליק ומבטא בריטי הכי חמוד בעולם. מיד ידעתי שהוא רוקר, עם אטיטיוד סקסי – לפי איך שהוא הסתכל עליי. מממ, הוא פשוט מדהים. השם ירחם, אני חושבת שאני מאוהבת". סקרנים לדעת איך זה נגמר?
רגע האמת: 0:42, לא רוצה להרוס את הרומנטיקה, אבל כאן נמצאת התשובה.

46. M83 :: Graveyard Girl
לפני משהו כמו ארבע שנים נדחסתי בין המוני בוהי נעליים ניו-יורקיים כדי לראות את הפלא הצרפתי הגדול שבדיוק נולד – M83. אולריך שנאוס חימם אותו, או שמא חימם את עצמו, והקירות התקשו לקלוט את רוחות ההייפ הגדול. עברו חלפו שנים, הנער הצרפתי התבגר, אולריך שנאוס נעלם מן התמונה – ולהיט שוגייז נפלא נולד. חבל ששמו של הלהיט טפשי כל כך, וגם חבל שיש שם באמצע פטפטפת שכזו.
רגע האמת: 2:33, אני נסחף אל תוך מערבולות שמאלץ ססגוניות.

45. We Are Scientists :: After Hours
איש עוד לא הצליח להבין מה קורה בקליפ המלווה את השיר הזה של המדענים האמריקניים בעלי השיער המאפיר, אבל אני מרוצה ממנו במיוחד. סוד הבריאה הפופית טמון כאן בכלל בריף המהפנט שגם האחיין שלי יכול היה לנגן תוך 6 דקות של אימון גדוש זלזול. פשוט לא צריך הרבה יותר מזה, זולת בקשה קטנה: שישאר. מי? האחיין היקר שלי.
רגע האמת: 1:06, הגיטרה לא נרגעת עדיין, אבל משהו קטן משתנה. אני מוכן להישבע.

44. Esser :: Headlock
השנה הזו היתה גדושה ביותר מדי שירי שטות קליטים למדי, אשר מבלי שאתכוון נתקעו בראשי והפריעו לי להתרכז בכל פעם שפרופ' שמידט זעק בקול גבוה "פיכטה, פיכטה!". אדון עשר הבריטי, צ'רלי מגירה של שנות האלפיים (זה הפרצוף, אני אומר לכם), סיפק שיר אחד כזה, אשר גם עכשיו – בעת כתיבת השורה הזו – אינו מרפה וממשיך לאלצי להקליד לפי הקצב.
רגע האמת: 2:33, פעם אחרונה, רגע אחרי שהרובוט הפסיק לזמר.

envelopes

43. Envelopes :: Party
רוצים שירים מפוספסים? הנה אחד. השבדים הראשונים שפוקדים את הרשימה השנתית שלי אירגנו לי מסיבה בסוף החורף שעבר, ומלא אנשים באו. זה כל-כך מזכיר לי איזה עוף מונטריאול ישן, אבל גם Love is all ועוד כל מיני דברים חביבים, שבעיקר גורמים לי לתהות שוב בנוגע לדברים הטובים שאותם בכל זאת ניתן להפיק מיום שמש.
רגע האמת: 0:25, אני פשוט משתגע כשהוא מתחיל לשיר.

42. Does it Offend You, Yeah? :: Dawn of the Dead
מתישהו באביב נתקלתי בתמונות רבות של ילדי אינדי קליפורניים הרוקדים לצלילי החבורה הבריטית שלעיל. כל המצולמים לבשו בגדים זרחניים, בעוד אני אכלתי ג'לי של גפילטע. החזרת, לפחות היא, קראה: ניו-רייב, ניו-רייב! אז כן, 2008 הייתה השנה הגדולה של להקות הצלילים המנופחים. במקום כינורות – סינתיסייזרים, במקום ייאוש – תקווה גדולה. שוב, למען קיומה של מסיבה אחת גדולה.
רגע האמת: 1:00, הפזמון בשיאו, אך ברקע נשמעים פעמוני הוואי כאלה. לא יודע מה שמם.

41. Hot Chip :: Ready For the Floor
וידוי קצר: אינני מסוגל להאזין לשיר הזה במלואו. בדומה לשירים רבים מן השנתיים האחרונות, הוא נשרף לגמרי על-ידי ועל-ידי חבריי המתקלטים עמי במסיבות המנדט הירושלמיות, עד כדי כך שללא ארבע כוסות של וויסקי סאוור – אני מעדיף לעבור לשיר הבא. ובכל זאת, אני עדיין מוכן לרקוד אותו ברחבה.
רגע האמת: 0:08, הקפיץ הזה מתחיל לנגן שוב. וכולם רוקדים, בחיי.

The Presets

40. The Presets :: Yippiyo-Ay
האוסטרלים המזורגגים האלה עומדים לכבוש אפילו את חיפה בסערה. הלהקה היחידה שמצליחה לעתים להישמע כמו הרכב ה-EBM הגדול הבא, הביאה לי אור גדול בדמות להיט הרחבות הזה. הפעם הראשונה בה שמעתי אותו היתה במיקס הגדול של Digitalism הגרמנים, ומיד נפלתי שדוד על הארץ (רק כדי להגביר לפול ווליום), ורצתי לרקוד מול המראה.
רגע האמת: 0:18, אקספוזיציה עם קלאסה.

39. Grouper :: Heavy Water / I'd Rather Be Sleeping
ועכשיו ארגע מעט מכל הבלאגן שהבאתי על העולם במשך למעלה מעשרים שירים, ברשותכם. בין כל המסיבות הגדולות ששלטו בחיי (בחיי שאני לא מגזים) בשנה האחרונה – השתרבבו לעולמי גם כמה שירי ערש אולטימטיביים שסייעו לי לשרוד עבודה על וילי ברנדט, למשל. הנה שיר אחד כזה, אשר נדמה לי כי הביאני עד דמעות לילה אחד כשהייתי לבד.
רגע האמת: 1:02, לרגע נדמה כי כל הסיפור הזה מתעצם, ואז, שוב, הוא לא.

38. British Sea Power :: Waving Flags
אני אוהב שירים גדולים שנולדים מתוך אלבומים בינוניים למדיי. מדוע? פשוט כי קיימת תחושה כי מישהו הקליט אותם, ואז עטף אותם בעשרה שירים נוספים רק כדי שיהיה להם חם. זה הסיפור של האפוס הנהדר הזה. שנייה אחת זה Doves, שנייה אחר כך אלה Godspeed, וכעבור שלוש שניות זה בכלל אקו והבנימן. בקיצור, שיר כמעט חד-פעמי.
רגע האמת: 2:29, לעצום עיניים, רגע לפני שכל הסיפור הזה מתרומם.

Born Ruffians

37. Born Ruffians :: Humming Bird
כמעט שנה חלפה מאז תמר ישבה בשדה התעופה על-שם בן-גוריון, חיכתה לאביה, קראה מגזין בריטי כלשהו, ונחשפה אל שירו של יונק הדבש הזה. הקצב הוא קצב תנועות הכנפיים. לא מספיקים לצעוק עם הסולן "האמינג בירד!!" וכבר מתנדף לו השיר הקנדי הזה. כמה מקצבים אפשר לדחוס בשלוש דקות? או, ספרו ואימרו לי.
רגע האמת: 1:00, זה הקטע שלי, עם הצקצוק הזה שמקפץ בנחת שם מאחור.

36. Hercules and Love Affair :: Blind
נו, שיר צפוי, אני יודע. ובכל זאת, אחד הדברים הנהדרים ששמעתי השנה. נהדר כל-כך, שלרגע מכה בי מצפוני וגורם לי לשקול מחדש את הדירוג הנמוך יחסית שהענקתי לו. כל הפרויקט של אנדי בטלר הזה, פה בצוותא עם אנתוני (נטול הג'ונסונס), הוא דוגמה טיפוסית לתשובה קלאסית שעוד תישאל רבות בחיי: "כיצד, בין השאר, נשמעה שנת 2008 שלך?". רבותיי, רוח הזמן כאן.
רגע האמת: 3:48, כבר אין דרך חזרה: או שאתם בתוך הנתיב הנכון על הרחבה, או שכבר שבתם אל ביתכם.

35. Mystery Jets :: Half In Love With Elizabeth
אף פעם לא הייתי מאוהב באליזבת', גם לא חצי מאוהב בה. למען האמת, מעודי לא פגשתי כל אליזבת'. עם זאת, לאור העובדה שהאזנתי לשיר המדובר של המיסטרי ג'טס למעלה מאלף פעם השנה – ייתכן ואני מסוגל להאמין שאליזבת' אכן קיימת.
רגע האמת: 1:24, הצעקה הכואבת. והכל בגלל המלכה.

34. Santogold :: L.E.S Artistes
כל הרומן המשונה שלי עם סנטוגולד, אשר החל ממש בסביבות פסח, זעזע אותי לגמרי. אינני חובב רגאיי גדול, אני גם לא מתחבר כל-כך לדאב, ובכל זאת – כל האקלקטיות של העלמה הניו-יורקית הזו פשוט קנתה אותי. זה היה השיר הראשון שלה ששמעתי, והוא חרץ את גורלי: להיות שפוט לגמרי לממלכת הפופ הטראשי המופק למהדרין.
רגע האמת: 2:30, תופים, תופים, תופים – ואז שוב אני בעניינים. מדוע בניו-יורק הם יודעים להקליט כך?

33. Noah and the Whale :: Jocasta
למעשה, שוב, הרי לכם שיר שמקורו הממשי בכלל אשתקד – אבל אז איש לא שם לב אליו או אל הלהקה שעומדת מאחוריו. והנה, עם להיט גלגל"צ גדול אחד מאחוריהם (Five Years Time), נותר לי רק להתרפק על הפעם הראשונה בה נפגשנו, אני ונוח (וגם הלוויתן) – ולומר שלמרות הכל, עוד נותר מקום בלבי גם לכינור. לעזאזל, זה בכלל היה בנובמבר 2007 (כאן).
רגע האמת: 2:10, כולם דוהרים יחד אל עבר האופק, ואז זהו.

fm belfast

32. The Walkmen :: In the New Year
הלהקה והמצילתיים התגלגלה עד לירושלים עם אלבום נוסף בשרשרת המלנכוליה המצלצלת שלה. אני מאזין ומתגלגל עם כל הבכייה לדורות הזו בחזרה אל עיר הבירה שלי – ניו-יורק. אני מריח שוב את האננס והקרח במכולת ברחוב 30, צועד על לקסינגטון, עובר באדום, מתכסה במעיל גדול. כל האסתטיקה הטבעית הזו שוברת אותי, איש אינו מסוגל להבין זאת.
רגע האמת: 4:09, הלוואי והיו מחליפים את האורגן בעוגב, רק לרגע אחד.

31. FM Belfast :: Underwear
תמר סיפרה לי לא מזמן בעת ארוחת הערב, כי השיר הזה עושה לה עצוב בלב. מה זה צריך להיות לשיר ככה על כך שרע לך כל-כך במדינה הקטנה שלך? איך ייתכן שכה משעמם בה באיסלנד שתושביה נאלצים לרוץ בתחתונים ברחובות? האמת היא שהייתי באיסלנד – והיה לי די כיף, איש לא רץ ברחובות, ובטוח שלא בתחתונים.
רגע האמת: 0:22, כלי ההקשה הזערוריים והאלקטרונים נכנסים לתמונה, ואני עובר לתזזיתיות אופיינית.

המשך יבוא…

מתקפת החולצות השחורות

כל העולם אקסטזה באחרונה. גלאסוגאס

לפני כמה חודשים ניסיתי בכוח למצוא לעצמי שיר חדש כלשהו של The Twilight Sad. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל הייתי משוכנע שאם ממש אנסה – משמע אתגלגל לעמודם במייספייס, אפתח לרגע את סולסיק ואחצוב בסלעי הבלוגים הקשיחים – אוציא מכל אלה גם טיפה אחת של מים בדמות שיר חדש של הלהקה הסקוטית הזו, שאלבומה הראשון שבר אותי לרסיסים אשתקד. בסוף באמת מצאתי איזה בי-סייד אלמוני כלשהו, אבל חיפושיי הולידו גם מוטיב מעניין אחר: התובנה ×›×™ סקוטלנד מוצפת בימים אלו בערב רב של להקות שמזכירות בקולותיהן, בזעקותיהן ובמבטאיהן את אותם טויילייט סד יקרים. מה עשיתי עם התובנה הזו אז? כנראה שכלום, ואין לי מושג מדוע. אתמול הבנתי שכנראה והייתי צריך לפעול כבר אז באפריל.

בין ליבי (הפפיון ×”×™×” עקום) לבין ישראל (המכנסיים לא ישבו טוב) התגלגלנו לרגע לערוץ המוזיקה המתחרה, ואחרי התענגות על הקליפ החדש של אואזיס נגלו לעיניינו חברי Glasvegas – ואני מודה שאפילו לבי הישראלי בן הכרמל נשבר. הייתכן שלפניי עומדים יוצאי גלאסגו בבגדים שחורים, המאנפפים שורות על גבי שורות על משבר כלשהו ביחסים עם אבא ואת כל ×–×” הם עושים דווקא באווירת Surf אפלה ומדכאת עם לוק של ×’'ו סטרמר, שאלתי את עצמי. ובכן, התשובה היתה חיובית. לצערי ×›×™ רב גיליתי דקות ספורות לאחר האזנת הבכורה שמדובר בחבריהם הטובים של טויילייט סד, שבביתם ביקרתי כבר באביב. ארבעה חודשים התפספסו, יש שיאמרו. בחודש הקרוב הם עומדים לחמם את אקו והבנימן בארצות הברית, ובינתיים אתן להם לחמם אתכם במשביהם הצוננים.

Glasvegas :: Daddy's Gone
Glasvegas :: Geraldine
Glasvegas :: It's My Own Cheating Heart That Makes Me Cry

אני יודע שלא מזמן כתבתי שהסינגל החדש של אואזיס מחורבן, אבל התבלבלתי בשיר, כך התברר בדיעבד. הסינגל האמיתי הוא דווקא פנינה של ממש בעיניי, ואינני מתבייש לומר זאת. למעשה, מדובר בשיר הטוב ביותר של ליאם ונואל מאז Stay Young ביולי 1997. כיף גדול, בעיקר לילדי אואזיס כמונו (גם אוהד, אפילו שלא תאמינו. להלן ההוכחה).

Oasis :: The Shock of the Lightning

עוד רבע שעה יש לי שיעור, אז לא אוכל להפריז במילים – אלא רק להתרגש מעט כהרגלי. ל-Mogwai יוצא אלבום חדש בחודש ספטמבר (The Hawk is Howling). את ×–×” אתם אולי כבר יודעים (או שלא), אלא שהשבוע שוחרר שיר ראשון ממנו לקהל המעריצים ברחבי תבל. וזה כולל גם אותנו.
בדיוק לפני שנה עמדתי מרחק 20 מטר מהם בפסטיבל כלשהו בדרום גרמניה, כשמאות בני נוער שיכורים יותר או פחות תפסו קצת שמש לצדי, והרעישו עולמות עוד יותר מהגיטרות של הסקוטים שעמדו על הבמה. והנה עכשיו, מתהפך הגלגל, האוזניות משוועות למעט סיוע, ו-The Sun Smells Too Loud בא לעזרתן ומשחרר אותן מלפיתת משנתו המדינית של הֶגֶל. עכשיו נותר לי רק להמתין לאלבום השלם, שנדמה כי הולך הוא לשבת אתי במטוס בדרך אל ארצות הקור בעוד כמה חודשים. מוכנים להמראה?

Mogwai :: The Sun Smells Too Loud

שבע בום

עוד שבת קייצית בינואר בארצנו היבשושית. ללא ספק יום מוצלח לסיבוב במכונת הזמן שחונה באחד החניונים התת-קרקעיים שמתחת למגדלי תאגיד האייפוד הרעב. הפעלתי את קבל השטף ותקתקתי את השישי בפברואר 2006 אל תוך מחשב הזמן הראשי. במהרה דילגתי לי אל עבר אתר ההורדות המועדף עלי ואממ, רכשתי את אלבומם החדש של בל וסבסטיאן – The Life Pursuit.

בל וסבסטיאן מופיעים בסלון שלי

בניגוד לאכזבת השנה הסטרוקית, בל וסבסטיאן מצליחים (או שמא עלי לומר 'יצליחו'?) להוציא אלבום שלא רק שלא נשמע כמו קקופוניה שרק העיתון הנמכר במדינה יכול להעניק לה שישה מתוך חמישה כוכבים, אלא אפילו מהווה איזשהי התקדמות קטנה מהאלבום הקודם. כמו שכבר גרסתי בעבר, אפשר לחלק את השירים של הגלזגואים החביבים לשני סוגים – הרגועים והסליז-פופיים. האלבום ×”×–×” עמוס מאוד בכל מה שקשור לסוג השני והמוצלח בעיני. אם לרגע חשבנו שבל וסבסטיאן הם תופעה חולפת של אך ורק שישה אלבומים, מסתבר שטעינו.

Belle And Sebastian – We Are The Sleepyheads
Belle And Sebastian – Funny Little Frog

ובנושא אחר – ביקשתי מחברי השבדי החביב חוזה לחלק קצת פליירים של האייפוד הרעב. לא היו לי איזשהן דרישות מיוחדות בקשר לתלבושת אבל הוא התעקש. (את הקישור גזלתי מהשרת העיוור).

צבעית כוח

את השיר ×”×–×” שיצא ב-1997 הרחוקה מאוד הכרתי לדעתי רק השנה באוסף הבי-סיידים של בל וסבסטיאן שנקרא Push Barman to Open Old Wounds. האוסף עצמו די נחמד ומסתבר שיש ללהקה מחוללת שירי הכוח הזו גם כמה בי-סיידים נחמדים מאוד, אבל לא בכך עסקינן. אם נסווג באופן גס את שירי בל וסבסטיאן, ×™×”×™×” ניתן להבחין בשני סוגים – 1. שירים אקוסטיים ושקטים יחסית שנשמעים לעתים כמו קאנטרי, 2. שירי פופ סבנטיז הגובלים בסליז. את השיר ×”×–×” אפשר כנראה לסווג לקטגוריה השניה שאני בדרך כלל נוטה להעדיף. שמעתי את הלהיט ×”×–×” היום במקרה פעמיים והבנתי שמדובר בשיר כוח. ייתכן, ואני אומר זאת בערבון מוגבל מאוד, שהסוף קצת מרוח – טעות נפוצה בשירי פופ, אבל פרט לכך – עוצמה נטו.

Belle And Sebastian – Lazy Line Painter Jane

הערה נוספת – נדמה לי שאפשר להגדיר את היום החולף כיום כוח, מפאת כמות המשקעים החריגה שנתברכה בה ארצנו היבשושית בדרך כלל. אני בטוח שהדבר יבוא לידי ביטוי בנתוני מכירות האלבומים של סיגור רוס בשבוע הקרוב. כן ירבו. אביעד – בתור חובב מטארולוגיה מושבע אני חושב שמן הראוי שתעניק לקוראי האייפוד הרעב איזו סקירה קצרה של המפה הסינופטית.

כמה עצוב שכבר חלפה לה 2005. בסערה יצאתי לדרך בוקר אחד בינואר, חמוש במעיל ב' צבאי, אייפוד לבן מסוקס, ואוזניות המשמיעות בקצב הרכבת הדוהרת את "לונו" של בלוק פארטי. לא הספקתי לומר בריאן ×’'ונסטאון מאסאקר וכבר ×–×” נגמר. אולי זו הרגיעה הביטחונית, אולי בעלי ההון אשמים גם בזה, ואולי פשוט הזדקנתי – אבל תקנו אותי בבקשה אם טועה אנוכי: 2005 היתה שנה בינונית. נדמה ×›×™ הפוסט רוק מת, המוזיקה האלקטרונית הניסיונית על שלל גווניה נחרדה מן האקספרמנטים האינסופיים של עצמה, והבריטים ממשיכים לקרוא NME. כולם ביחד גילו פתאום את גאנג אוף פור ויוזף קה, ויצאו במחול הפוסט Pאנק (Fאנק), והמתוחכמים נזכרו שפעם היו גרמנים טובים בדיסלדורף שהקליטו תיבות מונוטוניות מינימליסטיות שהיו לדבר הבא.
אפסיק להתלונן ואודה, בכנות רבה יש לומר, כי אצא לי לדרך חדשה בינואר הקרוב כשאייפודי טעון בכמה ניצוצות כישרון מהשנה החולפת. להלן בחירותיי:

Caribou – The Milk of Human Kindness

קאריבו

אצלנו בבית אוהבים גרמנים. ולא, ×–×” כלל לא קשור לעובדה ×›×™ סבתי ברלינאית הגונה. מה לעשות, שבכל הקשור למוזיקה יש משהו במדינה המשונה הזו שגורם למיטב סטודנטיה המוזיקליים לערוך ניסויים שונים ומשונים על כליהם. במקרה של caribou (דן סנאיית', או במילים אחרות: manitoba), מדובר אמנם בבחור קנדי, אך השפעותיו גלויות לכל, ואף משובחות: תנו לו neu, תנו לו can ובלי כל קשר הוסיפו מעט סילבר אפלס, והרי לכם – מתכון מזין לשנה דלוחה. בקצב הסופיסטיקייטד. לא נעים לי לומר, אך ייתכן וזהו אלבום השנה שלי. אבל רק שלי.

Sufjan Stevens – Illinois

סופיאן

×–×” רק התחיל וידעתי. כלל לא הייתי צריך יותר מממשק הנקישות המלודי ×”×–×” על הפסנתר כדי להבין שאני שלו. והוא שלי. מעולם לא ביקרתי באילינוי, אבל גם לחיפה של הקיץ האחרון ×–×” הספיק לי. בטלוויזיה קשקשו על מראות קורעי לב, על מפונים, על חיילים שבוכים – ולי ×”×™×” אותך, סופיאן. מה ×–×” השם ×”×–×” בכלל? מי חשב עליו? כמה זמן עוד אאלץ לנסות להתחקות אחר שורשיך המלודיים יוצאי הדופן. ומי אלו הקוזינות המזמרות הנפלאות כל כך?
אם יש טיעון אחד מדוע על ישראל להצטרף ככוכב ×”-51 לארץ היאנקים – הרי זהו סטיבנס. נסו לדמיין עולם שבו הנסיך הקטן סופיאן מקדיש אלבום שלם לנו, העם בציון.

Art Brut – Formed A Band

פאקינג ברוט

בספר הזכרונות שלי כבר כתבתי כל שידוע לי על קיץ בנתיב עזריאלי-בית מעריב. פסיעה ממושכת זו כללה, ואני מצטט, "זיעה, אגזוזים של קטנועים, אגזוזים של מוניות, אגזוזים של מכוניות פרטיות, אגזוזים של אוטובוסים, אגזוזים של משאיות, זיעה, שמש בדיוק מעל לראש, זיעה ומבטא בריטי כבד". אינני יודע מה היה קורה לתל-אביב אלמלא זעקות "leave the light on for me" של הקוקנים המטונפים האלה. לרגע נדמה היה לי כי הבריט פופ קם לתחייה, מרק אי.סמית' הושאל לשורותיו, והעיר העברית הראשונה עלתה באש. אם הייתי בן 14, אין ספק שכך הייתי רוצה להישמע.

Alog – Miniatures

מייד אין נורבגיה

כבר בכיתה י"א למדתי כי יש אלבומים שמתחילים בעטיפה, עוברים ביצירה עצמה, ומסתיימים בעטיפה האחורית. שני הנורווגים, בלונדינים כנראה, עושים מוזיקה צהובה, בדיוק לדמות צהובה ופסאודו-אשכנזית כמוני. 5 ספרים סיימתי כשברקע מתנגנים המנוני המינימליזם המודרניים של alog. הצ'לו, הקסילופון והחצוצרה החלו פוסעים להם בצוותא תחת מטריה אחת, עד שהגיע השופר הסקנדינבי לפורקן שרק ויקינג מדופלם יודע להשיג. זה נשמע קשה לעיכול, אך לא בנמצא אוונגארד מרגש מזה ב-2005.

Bertrand Burgalat – Portrait Robot

עוד רובוט

מדהים מה שהאזנה אינטנסיבית לקראפטוורק וסרג' גיינסבורג יכולה לעולל לקורסיקאי תמים. לפי מקרה ברטרה בורגלה, מסתבר שהאזנה לסוטים צרפתים וגרמנים מסוג זה עושה נפלאות לאוזניים ישראליות. מאז האלבום הראשון של Colder לא נשמעה רומנטיקה כל כך מכנית, נוגה לפרקים. מפליא מה שמבטא צרפתי, מעט יומרה ובעיקר ניסויי רובוטיקה מסוגלים לעשות לנתוני הסקס אפיל של זמר אחד. אין ספק כי מדובר בפסקול המושלם ליחסים אינטימיים בסלולר.

The National – Alligator

לאומנות

רק בחודש האחרון הבנתי איזו מציאה כמעט ופספסתי. "הייתי בהופעה מעולה שבוע שעבר", סיפר לי אחי לפני שנה בדיוק, כששב מאיזה גיג ניו-יורקי של להקה מקומית ותיקה העונה לשם הסתום "דה נשיונל". אחר כך באו הפצרות חוזרות ונשנות מצדו להקדיש מעט זמן פנוי לאלבומם האחרון "תנין", ואני נותרתי באדישותי. ובכל זאת, חודש לפני סגירת השנה גיליתי את האור בלהקה הזו. אמנם זה מעט בוגר מדי, אך ייסורי האינדי המתבגר הם משובחים כשמדובר בך, להקת לאום שלי. ארקייד פייר לבני 30 פלוס.

Doveman – The Acrobat

קו קו קו

בכל רשימה של אלבומים מוצלחים חייב תמיד להופיע אמן אחד, שמחויב למתן קרדיט לגדול הסינגר/סונגרייטרים הבריטיים, ניק דרייק. את משבצת "אאזין לברנדנבורגים של באך ביום מותי" ברשימה זו תופסת להקת איש יונה הניו-יורקית. לחישות עצלות, עצבות עסיסית, ובעיקר אלבום שחור-לבן. למרות שלאיש לא מתחשק באמת להיות עצוב, נדמה כי לתומס ברטלט ורעיו דווקא די נוח לשקוע בסדקורט שלהם עם סדקור שאפילו low כבר שכחו כי ניתן להקליט. מזל שלא מתחשק לי לבכות הלילה.

Hanne Hukkelberg – Little Things

חנהל'ה ושמלת השבת

"אוי, האנה, איזו פנינה נורווגית את. בזכותך אין עוד טעם באחיות המשונות cocorosie. אפילו הצלחת להשכיח ממני את pram. את וכל החיות המשונות שעוטפות את קולך. פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, שכבתי במיטה לבד, את שרת לי את שירך המשובח ביותר, עצמתי עיניי ונזרקתי ישירות ליער ירוק, מלא בפטריות שובבות ובציפורים חייכניות. למרות שלעתים את מזכירה לי את מייסי גריי, אני חייב לשבח את מפיקך, שאם רק היה חובר ל-broadcast, אולי גם הם היו מצליחים להשתרבב לרשימה זו. בינתיים, את מעניינת אותי יותר מהם. ואני בכלל לא יודע איך את נראית".

The Juan Maclean – Less Than Human

מוי חואן

אצלנו ביציע נהוג היה לשיר ליריבה העירונית "הופה, הופה, הופה, הופה, אין גביע, אין אירופה". לחן יווני, אם שאלתם. כדי להגיע לרמות ריגוש דומות בעת שירה קצבית, לפי חואן מאקלאן, יש לשאוב את כל ההשפעות הקראוטיות שלך, ולנתבן ללייבל הניו-יורקי העליז מכולם (DFA). אם אתם תוהים מהו אותו פוסט-Pאנק-Fאנק שאתו כה רבים אוהבים להשתרלל במילים, הרי לכם הדוגמה המוצלחת ביותר שהשנה החולפת יכולה היתה לספק. אימה קודרת, אורבניות מופתית ואווירת מסיבה גדולה. ועכשיו נותר לחכות לשובם של The Rapture.

Clap Your Hands Say Yeah – Clap Your Hands Say Yeah

כ, כפ, כפי, כפיי, כפיים

אין בעולם עיר שמחה מניו-יורק. עזבו אתכם מבירמינגהאם, סן אנטוניו, רחובות וקואלה לומפור. אם התפוח הגדול היה תלוי ב"עשו כפיים ואמרו יאללה יאללה" העולם כולו היה נאה יותר. המכסים על היבוא היו שבים, השווקים היו מתכנסים בתוך עצמם, תמר גוז'נסקי היתה הממונה על השכר באוצר, ואני בכלל הייתי פרפר. בין לבין הייתי נח על אוזניות האייפוד הזמינות ביותר, שהיו מוכנות להשמיע לי את החבורה הצבעונית והשמחה הזו מוויליאמסבורג שבברוקלין. אם הם היו שכנים שלי, הייתי מספר לכל חבריי הצברים כי מצאתי חבורת נערי אינדי נפלאה, שכנראה העבירה את גיל הטיפש-עשרה בהאזנה ממושכת למצעד העליזים של of montreal. בינתיים, רק בינתיים, אני בתל-אביב וסתם כיף לי לחייך ולמחוא כפיים.

Vashti Bunyan – Lookaftering

המלכה אסתר

הגיעה שעתכם הגדולה לשכוח ממגילת אסתר. המן לא היה רוצה שאתם, יהודים קטנים שלי, תעצמו עין עם ושתי בוניאן. ואף-על-פי-כן, ושתי שלנו מושלמת לעת המרגוע ההזוי הבא שלכם. העובדה שאנימל קולקטיב הקליטו עמה EP וארקייד פייר בחרו בה להשפעתם הגדולה ביותר, רק מוכיחה כי כיף לחלום עם ושתי. לוושתי יש קסילופון הפוך, חליל קליל, וקול לתפארת גיל הזהב, שאליו היא אכן מתקרבת. עם אלבום שני שמגיע 35 שנה אחרי קודמו, מלכת הפולק קמה לתחייה. 4 בבוקר עכשיו, ואני מעדיף לחייך.

Hood – Outside Closer

מי המציא את המילה אהבה? והיא שורפת לבבות

איש לא יוכל לגזול מהגדולה בלהקות הגשם את העובדה שאלבומם האחרון יצא ב-2005. אמנם ×–×” קרה אי-שם בחודש ינואר הרחוק, אך עדיין, 2005. אינני אובייקטיבי, אני מודה. כחובב חורף מושבע, איש גשם, עלם רוחות ונער פוסטר של שלוליות – חבורת ×”×’'×™× ×’'ים מיורק הירוקה עושים לי את ×–×” כמו מירי בוהדנה לקוראי בלייזר. כל מקצביהם הקרועים, הגיטרות המתפזרות, והקול הבריטי ×”×›×” אפרורי. כמה חבל שדני דויטש בכלל מדבר על בצורת…

סיכום

×–×” כל כך נדוש לעשות סיכומי שנה שזה כבר אנטי-פוסט-מודרניזם לא לעשות אותם. אפשר להגיד עלי הרבה דברים – אבל אנטי-פוסט-מודרניסט הוא בטוח לא אחד מהם. אז ×”× ×”, סיכום השנה של האייפוד הרעב. הייתי כותב כמה השנה הייתה יחסית דלה ומאכזבת אבל את ×–×” כבר כולם אמרו. אז ×”× ×” עשרת האלבומים המשובחים ביותר שזכיתי לשמוע בשנת 2005, שנה מגעילה מכל הבחינות, גם המוסיקלית. אין סדר מסוים לאלבומים. כלומר, יש, אבל אין לו משמעות.

Broken Social Scene – Broken Social Scene

אני חושב שזה שינוי לטובה. האלבום ×”×–×” ממש שובר את הטרנד הנפוץ מדי בימינו של להקה שהאלבום השני שלה (או לצורך העניין – האלבום שאחרי האלבום המטורף שלהם) נשמע כמו זכוכית שבורה מלאה בקוטג' מקולקל. האלבום ×”×–×” ×—×™ ונושם לפחות כמו הקודם.

Wolf Parade – Apologies to the Queen Mary

השניות הראשונות של האלבום ×”×–×” העבירו בי צמרמורות והזכירו לי את ימי נעורי, עת הייתי יושב ומאזין לאמפישלושים של מודסט מאוס. ההמשך לא אכזב – הפקה טובה עם שירים לא רעים בכלל. ורק המחשבה על הקליפ המטורף שיהיה לזאבים האלה אוטומטית מקפיצה אותם אל העשיריה הפותחת.

Sufjan Stevens – Illinoise

אני לא אכתוב כי אביעד רצה לכתוב על האלבום הזה. טוב, אולי קצת. מדובר באלבום עמוס לעייפה ביצירות מופת של הלבנוני הגאון הזה. לא זוכר איפה קראתי את זה, (ולכן כל הזכויות שמורות למי שזה לא יהיה), אבל זה סוג של פוליפוניק ספרי למי שאלרגי לכל הדביקות של התזמורות שלהם. גאון.

Bloc Party – Silent Alarm

האמת היא שזה היה די מזמן, בתחילת השנה, אבל אני זוכר שהייתי די מרוצה מהאלבום הזה שהיה וכנראה עדיין הינו אנרגטי וחם. קשה להגיד שאני מאלו שגדלו על ברכיהם של הג'וי דיביז'ן ושאר החיוורים, אבל מהפרסבקטיבה שלי זה עדיין נראה טוב. אז מה אם העטיפה של האלבום נראית כמו העטיפה של האלבום השני של טראוויס.

Bright Eyes – I'm Wide Awake, It's Morning

שמעתי את האלבום הרבה פעמים כדי להיות בטוח, ועכשיו אני בטוח. מדובר באלבום קלאסי. כל השירים טובים מאוד. אפשר להגיד שזה גם אחד האלבומים הראשונים בהיסטוריה שגרמו לי להקשיב למילים. כנראה שזה רע אבל זה היה כיף.

Jose Gonzales – Veneer

האלבום הזה השתרבב לרשימת עשרת הגדולים בשבועיים האחרונים אבל הוא עשה את זה עם הרבה פאסון ובלי לחשוש יותר מדי. בדקתי אתמול וגיליתי שהצליל של כל השירים זהה לחלוטין, מה שמעורר הערכה בימים אלו של גיטרות במהופך. אחלה שבדי.

Iron and Wine with Calexico – In The Reins

כשאביעד ראה את האלבום הזה ברשימה שלי הוא נפנף בזלזול ואמר 'הי אוהד אני רואה שיש לך הרבה פולק ברשימה'. הדפתי את האשמותיו לכל הרוחות. האלבום הזה מצוין ומתבלט בעיקר בגלל כתיבת השירים המופלאה של ברזל ויין. האלבום האלקטרוני של השנה.

Stars – Set Yourself on Fire

אני יודע שהוא לא היה כל כך פופולרי במקומות שבהם משמיעים מוסיקה שהרבה אנשים אוהבים לשמוע, אבל כנראה שזה אלבום הפופ של השנה. פופ-שוגייז. דרים-פופ. משהו כזה. קשה להגיד שזה אלבום רציף ויציב במיוחד אבל יש בו כמה שירים בולטים.

Andrew Bird – The Mysterious Production of Eggs

תמיד שנאתי כינורות. אבל האלבום הזה דווקא מצליח להביא את הכינורות באופן לא מאוד מעצבן. כאן במפקדת האייפוד הרעב הגענו למסקנה שאנדרו בירד נשמע כמו שילוב של סטפן מלקמוס, תום יורק ויש הגורסים שגם רופוס ויינרייט אבל אני לא אוהב אותו אז לא אכפת לי. אלבום טוב על אף התעלמותו הבוטה מקיומן של תרנגולות.

Sigur Ros – Takk…

לדעתי האלבום הזה הוא האלבום שמקבע את מעמדה של סיגור רוס כאחת הלהקות המשמעותיות שהזמר שלהן נשמע כמו לוויתן חובב אינדי. אלבום מצוין שהתגובה האינסטנקטיבית אליו היא לרוץ לעבר משרד הנסיעות הקרוב ולרכוש במהרה כרטיס למטוס הבא שיוצא לאיסלנד. יש סיכוי טוב שאני עלול לעשות את זה בקרוב. זה היה יכול להיות אלבום החורף של חורף 2005/06 לו רק היה פה חורף.

העמוד הבא :: העמוד הקודם