כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

אני רץ למרחקים קצרים שמעולם לא ×–×›×” לשיעור במרחקים הארוכים יותר, וזאת בשל מחסור בתשוקה. על הרמץ שתמיד הונח לידי, ×–×” שהדיף ניחוח עצים רטובים שנאלצו לבעור על פי רצונם של אחרים, נהגתי לשוטט עם אצבעותיי, מבלי לתת להן להיכוות – רק כדי להרגיש ×”×›×™ חזק. אבל חזק מעולם לא הייתי, אפילו לא בימים שבהם הייתי יורד לרחוב כדי לשחק כדורגל במשך שלוש שעות עם ילדים חיפאים שהתגנבו משכונה שבה לא גדלתי. ובאותה ילדות הייתי מסוגל לרוץ המון. ידעתי אפילו להאיץ לקראת הסוף מבלי שאיש שם לב, ותמיד סיימתי ראשון, שני, שלישי, חמישי. אבל תשוקה לא היתה לי. ×›×™ את התשוקה נתתי לאחרים. אולי לשבדים, כדי שהם יהרגו אותי בכל פעם מחדש.

שבדיה גונבת לי את כל הרעיונות, את כל החושים. שבדיה גוזלת ממני את החורף בכל פעם שהוא מתחיל, והיא גם מייסרת אותי במילותיה, אלו העמוסות המבטא הנעלם, המתחסד, ×–×” שאינו מורגש בהשוואה לאחיו שבדנמרק. באותה ילדות שבה רצתי יותר, לא דמיינתי ולו לרגע אחד שתגיע שעה כלשהי בחיי שבה אתמסר כך למדינה סקנדינבית, גם אם אינני באמת מסור לה אלא רק ללהקותיה, לזמריה ולזמרותיה. ולמרות זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות להשתולל עם עצמי, להתכרבל בשמיכות של אחרים למשל, או לחלופין להזדהות עם מלודיה כלשהי – שבדיה הזאת מגיעה. סעמק עם שבדיה הזאת. אינעל רבאק עם הרכות שלה, עם הטינופת הססגונית שלה שכל כולה סוכריות קופצות בצבעיהן של אלפי קשתות בעננים. אוף. אוף על כך שאני כנוע כל כך.

הפעם נכנעתי לשלישייה בשם Postiljonen, אבל מה ×–×” משנה מה שמם. כמעט ואין להם שירים, בין שלושה לשבעה בלבד – אינני בטוח, אבל כל שיר – מופת של פופ זערורי וצנוע הוא. על ציר מקסים שמחבר בין Destroyer ל-Washed Out ממוקמים היפים התורנים האלה, שביומיים האחרונים – בין עוד האזנה למוטורמה לעוד האזנה למוטורמה – מחייבים אותי בלופ מיוחד במינו שמוקדש להם. במקרה הנוכחי, בניגוד למקרים אחרים בעת האחרונה, הציפיות שלי בשמיים. תנו לי עוד, פוסטיליונן, תני לי עוד לפני שגם הצליל ×”×–×” ייאלץ להיעלם מן העולם.

Postiljonen :: How Will I Know/All That We Had is Lost

Postiljonen :: We Raise Our Hearts

Postiljonen :: Rivers

פתאום ×”×™×” רעם קטן, ואז פתאום החל גשם ×›×–×”, גשם קטן שדלף כמה דקות, אולי עשרים, אולי עשר. וזה הספיק. הספיק כדי לעורר עשרות נימים של חשק לפיצוצים בשמיים, כמו הבומים העל-קוליים בשמי חיפה בילדות – אלה שהרעידו את כל השמשות ולימדו אותי היכן אני ×—×™. אמצע סתיו ישראלי הוא הזמן שלי לחלום חלומות גדולים, לנתק את עצמי מכל הדברים שהנחתי מאחור מבחירה או שלא, ולהתבונן בכל הטוב שאספתי בסיבוב הנוכחי שלי בעיר הזו. סיבוב שני, אחר, לא מיוחד יותר, פשוט אחר. סיבוב שקט של התבגרות, בלי חרקות בשכונה – עם הרבה ערק בידיים ורעד ברגליים. ×›×™ הקדושה שהמצאתי מחייבת.

ירושלים הנרטבת הזו דורשת ממני יותר. היא מחייבת אותי לטפס ברחובות מוצלים עם תיקים כבדים יותר על הגב – ובמקביל למצוא לה שירים עגומים, מעייפים יותר, כדי שנוכל לבלות את לילותינו יחד בהרמוניה דוממת. לכבודה, או שבעצם לכבוד הסתיו שהחל הערב, אני מקדיש את השירים המופלאים של Tashaki Miyaki, צמד Dream-Pop או שמא Beach-Pop מייסר שמגיע דווקא ממקום קליל יחסית כמו קליפורניה. החן שלהם טמון ברובו בצליל הסמיך, המסורבל משהו, שמרגיש כמו הסוף האולטימטיבי של משהו, כנראה של מאות אלפי קייצים שאיש לא בחר מעולם שייחלו ואיש לעולם לא יחשוב שיסתיימו. ובכל זאת, הם נעלמו, עם כל השמש הגדולה שלהם.
את האפקט הזה משיג הצמד מלוס אנג'לס עוד מבלי שיהיה להם אלבום אחד ביד, עם שורה של הוצאות אינטרנטיות כאלה ואחרות, ובהן אלבומי קאברים (וקאבר אחד נהדר במיוחד ל-INXS). הייתי אומר שאני יושב דרוך ומצפה לבאות, אבל סתם אתאכזב בסוף. אז אני נהנה ממה שיש.

Tashaki Miyaki :: City

Tashaki Miyaki :: Best Friend

Tashaki Miyaki :: Tonight

Tashaki Miyaki :: Hollywood Forever Cemetery Sings

הבנדקאמפ הנפלא שלהם

אני רועד מקור. אני רועד מקור ויש לי סחרחורת קלה של תחילת סתיו, של קריאה נמרצת של טקסטים איטיים להחריד, של בקרים שמתחילים מוקדם מהרגיל, של לילות שחורים קטנים שרקומים בחוטי צבע שמצאתי בקיץ האחרון ושל שתיית בקבוק מרטיני שלם בעצמי אמש. על כל פנים, גם אם הייתי בוחר להתייחס לכל ההתפתחויות האלה בצורה שלילית מסוימת, הייתי נכשל מעט שכן אין לי זכות להתלונן על דבר. מאז יום שבת שעבר אני נכנס למיטה, למיטות, וכעבור כמה שעות אני פוקח עיניים מבלי לזכור כלל באיזה אופן נרדמתי. ×›×™ אין לכך כל משמעות. מה שאני כן זוכר בכל בוקר ×–×” את השיר שפתח את ניסיונות ההירדמות שלי – אך במקביל גם עצר אותם ביופיו, האט אותם בייחודו.

כבר שבוע שעל רקע Motorama אני גם גונז לעצמי באהבה גדולה את אלבום הבכורה של Halls, הוא סם הווארד הבריטי. בחור צעיר, בן 21 בערך, הוא הווארד ×”×–×”, ולמרות זאת כל כולו גבריות מרוסקת לרסיסים – של ביטים, מלודיות, שירה כבויה ומסעות בין שלוליות חצי קפואות. האלבום שלו, Ark, × ×¢ כל כולו על הציר המדכא של ×’'יימס בלייק והרכבי Glitch מתחילת העשור הקודם, הוא חשוך, מייסר ומרכך לי את הלילות ואת הימים האחרונים, במיוחד במוניות השירות הצפופות, בזמן שגברים גדולים מצמידים את ברכיהם לשלי בלית ברירה אחרת.

אלא שהאלבום המלא אינו הסיפור כאן. הדבר הגדול האמיתי ש-Halls הביא לעולם הוא בכלל שיר אחד בודד, White Chalk, השיר השני באלבום, ×–×” שלכבודו הייתי שותל מאות אלפי אלפי שיחי ורדים רק כדי לגזום את הפרחים ולהניחם על לפתח ביתו של הווארד לכשיזדקן ואיש לא יזכור מה הוא עשה לי עם הפסנתר והקול שלו. אני נוטה לגרנדיוזיות לעתים, ולאור זאת אינני מסוגל לעצור את עצמי כעת מלומר שזהו אחד השירים היפים ביותר שהוקלטו (וגם צולמו) בשנה הזו. אני בטוח שבמקום כלשהו בעולם יש מישהו שמשוכנע שזהו השיר היפה ביותר של 2012, ואם יש אדם ×›×–×” – אני אתקשה להיאבק בו.

Halls :: White Chalk

Halls :: Roses for the Dead

Halls :: I'm Not There

האלבום המלא והמעולה

×”×™×” כל כך גשום באותו זמן, ובאמת שלא ×”×™×” לנו הרבה מה לעשות לבד מלקרוא מאמרים ולצאת לכמה דקות לבית ספר יסודי כלשהו כדי לשים פתק בקלפי. היינו משוכנעים באותם ימים שינשופים הם העתיד שלנו, אבל איש עוד לא ידע להקשיב ולכן נאלצנו לשכנע את עצמנו בכוח רב שאין ברירה אלא להאמין בעצמנו כל יום עוד קצת עד שהכל יקרה. היו לנו תקוות גדולות באותו חורף. בישלנו מרקים, ציירנו שלגים קטנים שלא נמסו אף פעם, רעדנו, התגלגלנו ואפילו מעכנו ברגליים יחפות עשבים ירוקים שעליהם איש לא דרך שוב לעולם. וכשהחלומות היו מתפוצצים בראשינו, היינו עוצמים עיניים ומנסים להסניף שקיות של הל, בהרט וכורכום עד שכבר לא יכולנו יותר לשאת את הרגע. היינו נעריים, היינו נערים, אבל איש לא טרח לגלות לנו את ×–×”. הסוודרים שלבשנו היו היפים ביותר שאפשר ×”×™×” להשיג בעיר הזאת, השירים ששרנו היו הנכונים ביותר, השעונים שאספנו היו מכוונים לשעות אחרות, וכל המספרים שחיברנו בשעות הבוקר המוקדמות היו ראשוניים. לא נתנו לעצמנו להתנתק מהאגדות שחיבבנו, לא הרשינו לאיש להצטרף אליהן, והיינו אדוני הממלכות שכבשנו לעצמנו. כשהאויב ×”×™×” מתייצב בשערי הערים הקטנות שלנו – היינו מכים בו במוטות ממוסמרים ואז אוספים את טיפות הדם החמות שלו לקדרת חמלה זערורית וסודית שהונחה בארון ×”×›×™ עצוב בבית.

כך נראו הימים שבהם Motorama הרוסים מצאו את דרכם לחיי לראשונה לפני כמעט ארבע שנים. ומאז שהגיעו, ערים שלמות עלו באש, אך הם לא הרפו. אחת לתקופה הם ניגנו את מקצביהם המהירים שמחייבים ריקוד סלאבי משונה, שרו את מילותיהם המבודדות פעם אחר פעם, וניסרו מלודיות פשוטות ומדויקות שלא יועדו לכולם – אלא רק למיוחדים באמת. ממש כך.
השבוע גיליתי עד כמה ציפייה לשירים חדשים מרוסטוב און-דון יכולה לכווץ גם את הלב המורחב ביותר. ואז, כשהשירים החדשים של מוטורמה הגיעו, באמצעות האלבום השני שלהם – Calendar, הלב התכווץ עוד יותר.

אין עוד להקה בעולם כולו, כלומר מאוסטרליה ועד לקליפורניה, דרך שבדיה, איסלנד וישראל, שיודעת לעשות לי את ×–×”: להחזיר אותי למקום שממנו באתי. אין עוד מוזיקאים שמסוגלים לדחוף לתוכי בכוח מחשבות נוסטלגיות על מדורות רגש שרק ממתינות לרוחות מזרחיות עזות כדי להבעיר אש ביערות גדולים, עתיקים מדי, שכבר צריכים היו להיעלם ולהינטע מחדש. ×›×™ מוטורמה הם כמו בית קטן שאני מסוגל לקפל, לארוז, לגנוז ולהקים מחדש שוב ושוב. אם הם לא היו קיימים בסביבה, אפשר שהיה לי בית אחר, אך כל עוד הם פה – אין לי עניין בבית אחר. אני מאוהב.

Motorama :: Rose in the Vase

Motorama :: To the South

Motorama :: Young River

Motorama :: White Light

האלבום המלא והמעולה

לפני כמה שבועות לקחנו רעותה ואני אוטו מחיפה וברחנו ×”×›×™ רחוק צפונה שרק היינו רוצים, כדי לגעת בגבול עם לבנון. קצת אחרי תשע בערב הגענו אל מעבר הגבול נטול החיות בראש הנקרה, הצטלמנו מעט, ואז התפנינו לחשוב מה לעשות וכיצד להמשיך את המסע האסור ×”×–×”. בתום בחינת כל האפשרויות שהונחו על רצפת מעלה הנקרות החלטנו לצאת אל עבר מעבר הגבול עם ירדן בעמק בית שאן. כדי להגזים, ×›×™ הנטייה הטבעית שלי לפחות היא להגזים, תמיד, נסענו דרך כביש הצפון הישן, ×–×” העובר בין שלומי, חניתה, בירנית וזרעית. הכביש המחוטט הטריף את המכונית השחורה של אמי עד למורדות הגליל העליון לעמק הירדן – ומשם עפנו כל הדרך אל בית שאן העזובה יחסית, במיוחד לאחר כניסת השבת בשיאו של קיץ. הגענו אל שער הגבול, בודדים עם עשרות תנים מייללים בחשכה מסביב, וקצת אחרי אחת עשרה המשכנו הלאה. טיפסנו דרך עפולה אל נצרת, אספנו זיכרונות ווקאליים מהערותיהם של שני צעירים בפתחה של חנות ממתקים – וחזרנו לחיפה, נרגשים – כמו מי שזה עתה מצאו את נתיב ההדחקה.

לכל אורך הנסיעה הזו, שנמשכה לא יותר מארבע שעות ליליות, לא חדלנו להאזין למוזיקה. בשיאו של כביש הצפון, כשדבר מלבדנו לא נראה בסביבה, רעותה הפעילה שוב את האלבום הרביעי של Explosions in the Sky, זכר לנסיעה מיוחדת אחרת שעשינו פעם בין קלן לדיסלדורף שבגרמניה, ובשיפולי הגולן, לא רחוק ממצפה הטייסים הטורקים, כבר החלפנו עולמות לרגעים גדושי מילים ומנגינות אחרות. ועם זאת, מכל אותן שעות מוזיקליות דווקא אחת (או בעצם שתיים, אבל על השנייה עוד אספר בהזדמנות אחרת) השתלטה על הזיכרון הכולל.

בין בית שאן לעפולה, ממש בכניסה לעמק יזרעאל, החל מתנגן אחד משירי השנה, שירי הזמן הנוכחי של ×—×™×™. ×”×™×” ×–×” Chris Cohen, עוד תוצר של הלייבל הנפלא Captured Tracks מברוקלין. כהן ×”×–×”, מי שהיה חבר במהלך חייו באינספור הרכבים, בהם Deerhoof, Cass McCombs ו-Danielson, כבר נלכד ברשת של שנינו בעיצומו של אוגוסט, ובכל זאת – משהו קרה שם בעמק. לי ×–×” קרה כשהוא החל שר את הדבר ×”×–×”:

מאז אותו לילה אני שרוי בתקופת המתנה. יתרה מזאת, אני שרוי בתקופה שבה השיר הזה הפך למעין המנון קטן על רוח הזמן, על אותה התעלות אופטימית בשיאו של קיץ, כשהימים האפלים של העונה הזו חלפו להם, אם בכלל היו אמיתיים כל אלה. בסופו של דבר, מה שעושה את כהן בן ה-37 למכתיב הלכי יום, לבד מההפקה הנפלאה של שיריו, הקפואה אך המלאה כל כך, זה הקול המלטף הזה, שרק הייתי מייחל כי ייגע בי בכל פעם שרק אבקש.

הלילה נולד לו אלבום הבכורה של היהודי הטוב הזה, Overgrown Path, ובכל ארבע ההאזנות נהניתי כפי שקיוויתי, גם אם האופטימיות הססגונית ההיא דעכה לה לעתים, כי כך כנראה צריכים להיות: מאוזנים, מלאים, חייתיים, מופקים למופת, מחממים כאח קטנה בפינתו של חדר גדול שאינו יודע לחמם את לבו בעצמו. עוד אין לי לינק לשתף כדי להוריד את כל הדבר הזה, אבל אסתפק בסאונדקלאוד. עד מחר, כי מחר גם ככה הגיע.

היתה תקופה במהלך השנים האחרונות שבה נאלצתי להתעורר לעבודה כל בוקר ב-6:45 רק כדי לשוב לישון חצי שעה מאוחר יותר, ואז לקום מחדש לעבודה ב-7:45, ולשוב לישון חצי שעה מאוחר יותר. זה סיפור אמיתי. באותם ימים כתבתי שדרות קצרות של מילים על כלכלה ושלחתי מבזקונים לאחת מתחנות הרדיו, אבל כל זה לא היה מעניין יותר מדי, אלמלא התובנות המעושות שצברתי בזמנו. אחת מהן היתה שרגעי הבוקר הראשונים, הדוממים יותר, אלה שבהם אבי בחיפה כבר מגולח ולבוש לעבודה משום מה, הם הרגעים הטובים ביותר למוזיקה. אין צליל או קצב שלא מתאים לשעות האלה. הייתי יכול להתפוצץ אז בחצי שעה של מסיבת אלקטרו אוסטרלית או לשקוע בדמדומי ערות עם נבל וזמרת מייסרת. הכל עבד והכל לכד אותי. בשבוע האחרון כל זה מעט חוזר, לפרקים.

כל בוקר נפתח בריצה במדרגות בית האבן ×”×–×” כדי לסיים פרוצדורה עירונית קטנה בסביבות 7:50, שעה מאוחרת עבור הורים צעירים וכד', אך כזו שבה השמש עוד לא מאירה את המיטה שלי. ובכל פעם שהריצה הזו מתחילה, אני חייב להריץ משהו קטן בראש – שיר, דרך, סיפור, ממתק. למעשה, ברוב הפעמים בשבוע וחצי האחרונים אני מפיל על עצמי, או שמא מפעיל את עצמי, עם אלבום המופת החדש של Taken By Trees השבדית, Other Worlds. האלבום השלישי של ויקטוריה ברגסמן הוא מחווה להוואי, לטענתה, אך יש הטוענים בנחרצות ×›×™ הוא מחווה לשחרים של אחרי שכרות לילה קלה. כמו שהוא מגרה אותי, כך הוא מוליד כמיהות קטנות להתרפקות בתוך כרית נוצות מאיקאה, דוקרנית ורכה גם יחד.

מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שבהשוואה לאלבום ההודי משהו שהיא הוציאה בפעם הקודמת, זה שהכריח אותך למרות הכל לדמיין את עצמך בשארוול בורדו שאינו נוגע אליך באמת, הפעם אתה מחויב לתנועה קלה עם הידיים באוויר, להתמתחות ארוכה ולניפוץ אננסים על רצפות מרפסות של אחרים. כך נולדים בקרים מטלטלים עם שמש בעיניים, ללא כל סנוור. ואז לאחריהם שוב צריכים לרוץ לאנשהו.

Taken By Trees :: Large

Taken By Trees :: Dreams

Taken By Trees :: Only You

Taken By Trees :: In Other Words

האלבום המלא והמעולה