בחדרי הירושלמי יש מרפסת, ולמרפסת הירושלמית שלי יש דלת, ובדלת הירושלמית הזו יש שמשה, ודרך השמשה הזו נשקף אליי בחצי השנה האחרונה סלון ביתה של אישה אנגלו-סקסית בשנות השמונים של חייה. למעשה, ביני לבין אותה גברת טיפוסית לשכונה הישנה הזו לא היתה מעולם כל אינטראקציה, אלא אם כן מחשיבים את המחמאות שהעניק לי בסתיו בנה על שום דגל דנמרק הקטן שהתנוסס מן האדנית שלי. בלילות החמים שהיו כאן פעם, כשהיא ואני עוד היינו מתפרעים ונמוגים אל תוך הלילה בחלונות פתוחים, הייתי נרדם לקולות מגוון הסדרות הבריטיות שבהן היא צופה בטלוויזיה שבסלונה. יש לה שם מנורת שולחן יפה המאירה באור צהבהב וצנוע שרשרת דיוקנאות של נשים ערומות וגם את המטפלת הפיליפינית שלה. אינני יודע מה שמותיהן של כל אלו.

אלא שבאחרונה דבר מה החל להשתנות אצל השכנה המזדקנת שלי. שורה של סוכני נדל"ן החלו לפקוד את המרפסת שלה, בכל פעם מצוידים בלקוח פוטנציאלי כלשהו – מרביתם חרדים צרפתים. וכשהם באים, אף פעם אינני רואה, שומע או מרגיש אותה. ברור לי שהמקום הזה שבו היא חיה כבר שנים, הסלון הזה שבו היא צופה באיסטאנדרס כל שבוע, עומד לשנות את צורתו בעוד זמן מה. סביר כי הבעלים החדשים יגנזו את התאורה העמומה, יסירו את וילון השיפון הלבן וככל הנראה כבר לא יתרגשו מדגל דנמרק שלי – שגם כך נקרע בסופת השלג של ינואר. וכשזה יקרה, סביר שגם החדר שלי, הבית הקט שלי, ישנה את צורתו. לא אבהה עוד בחלונה הקרוב. זה יהיה הסוף של משהו. בינתיים אני מנסה להבטיח לעצמי שבטרם זה יקרה אנופף לה לשלום ואחייך אליה פעם אחת ודי.

אם הייתי יכול לעשות יותר מזה גם הייתי עושה. נגיד הערב, בין נהרות הספרים שמציפים את החדר, אני באמת מנסה למשוך את תשומת לבה בהאזנה מתומצתת לאלבום החדש, החלקלק, המעודן והנעים של Still Corners הלונדוניים. עברו כשנתיים מאז הפעם הקודמת שבה יצא להם אלבום, ובזמנו התאהבתי כל כולי בקול הכה הופ סנדובלי של טסה מאראיי הסולנית. הם היו בעיני כהתגשמות חלום שכולו מיזוג פרחוני בין ביץ' האוס לצ'ילווייב. ובכן, גם אם האלבום החדש – Strange Pleasures – שאמור לצאת בחודש הבא, מעט יותר מופק מקודמו (אם בכלל מדובר בגנאי), הוא עדיין יפהפה עד כדי כך שאינני מהסס לנסות לגרום לשכנה מבוגרת להתייחס אליי בעזרתו. חבל שהיא לא רואה.

Still Corners :: The Trip

Still Corners :: Beginning To Blue

Still Corners :: Berlin Lovers

האלבום המלא והיפהפה