ערימה גדולה של ארגזים הונחה בפינה אחת של החלל שהיה לי לבית שכזה ומולה הר גדול ונפוח של אבק שאותו כבר לא התכוונתי לאסוף לעולם. מזגתי לעצמי כוס של משקה כלשהו, צילמתי כמנהגי תמונה אחת אחרונה וחשבתי על מאות הפעמים שבהן נרדמתי במקום ההוא שהיה לי לבית שכזה. בחלל כלשהו בתוכי, כבר באותה שעה מאוחרת מדי של לילה, הבנתי שזה נגמר. שאת העטלפים, את עץ האזדרכת הגדול והאומלל גם יחד, את השכנים הערומים מהגג ממול, את הבובה נטולת הגפיים של דק העץ למטה ואת הווילון המכוער של שכן אחר בבניין הסמוך – את כל אלה אותיר על המסילה הארוכה של החלון הגדול ביותר שהיה לי בחיי. כך נמלטתי מן החיים האחרונים שהיו לי – בשקט מאובק, עייף, זדוני, כזה שידעתי שאליו לא אשוב עוד כנראה לעולם.
עברו מאז כבר כמה חודשים, שבהם לא חשבתי אף לא לרגע על הרגע ההוא. אבל הנה, הרגע ההוא איכשהו הגיע, ופתאום אני חונק את עצמי שלא לדמיין את כל מה שכן היה טוב פעם. איך, למשל, בחורף שעבר נמוגתי לתוך הספה במשך שלושה ימים, בישלתי, מדדתי את טמפרטורת הגוף שלי והאזנתי לשירים ישנים שטרם היכרתי או כאלה שבחרתי לשכוח. שלושה ימים לא כיביתי את המוזיקה לרגע, שלושה ימים לא הנחתי לעצמי ליפול. ופתאום, בתוך כל המחשבה הלא-נכונה הזו, אני רואה את החלון ויודע שאם יש דבר מה שאליו אני מתגעגע הוא היכולת שהיתה לו לנתק אותי מהכל – אפילו מהגשם שאני אוהב כל כך. בדיוק נגמר ה-EP שגרם לי להיזכר בכל זה. אז ארחיק את האצבעות מהמקלדת ואשים את כל שיריו למטה. רק אומר שהשני בהם הוא היפה ביותר – ואלך.

Sol Seppy :: Part of

Sol Seppy :: Music

Sol Seppy :: Live in Me

ה-EP המלא והיפהפה להורדה