הם קופצים. אני קצת פחות?

1. "זה אמור היה להיות האלבום האהוב עליי בשנים הקרובות" – כך פחות או יותר הגדירה רעות את פשר האכזבה הראשונית מהאלבום של Voxtrot, שהגיע לידינו השבוע. שנה שלמה חיכינו לו, שנה שלמה קיקשנו זה לזה, זו לזו ואלה לאלה על העתיד המזהיר של החמישייה הזו. שני EPs מופלאים ועוד אחד קצת פחות הניבו ציפיות עצומות מצד כולנו: רעות התאהבה במילים, גיל בקצב, אוהד במלודיות ואני בצניעוּת של הטקסנים. כל אלה קיימים בסלף טייטלד שלהם, אבל משהו חסר. "זה פשוט מדי", חשבתי לעצמי לפני שעצמתי את עיני ביום ראשון.

2. "מה אתה חושב על ווקסטרוט החדש?", פניתי לאוהד לפני ההופעה המוצלחת של מרי אנד דה בייבי צ'יזס בפלורנטין. "מה אתה חושב עליו?", הוא ירה בחזרה עם חיוך זדוני אך קליט. "האמת, הוא מעט מאכזב", חרצתי. "כן, נכון?", הוא הסכים. ניחוח של כאב עטף את לבי.

3. ואולי בכל זאת יש עתיד. "תנסה לשמוע את זה באוזניות", כתבה לי רעות ב-SMS. זה היה לילה, היא טיילה עם הכלב ברחוב ואני כבר חשתי מעט חולה. "אני יודע, יש בזה משהו", השבתי לה. ובאמת הרגשתי כך, ואני עדיין מרגיש. ככל שהזמן עובר, אני מוצא יותר ויותר נישות שמרתקות אותי באלבום של ווקסטרוט. אפילו עשיתי איתו קניות ב-AM:PM. לצערי, כשהסרתי את האוזניות ליד הקופאית, היא לא זיהתה את הצליל החדש. אישמסביב גם לא התרגש מזעקות הסולן.

4. יוהאן בודנברוק מת לי היום ליד תחנת הרכבת בחוף הכרמל. היה עצוב, אז העברתי מ-explosions in the sky לחדש של ווקסטרוט שוב. האכזבה נעלמה. אני אוהב את האלבום הזה, זהו. מה גם, שבחיפה הוא נשמע טוב יותר.

Voxtrot :: Kids gloves
Voxtrot :: Stephen

תקציר הסיבובים הקודמים: [1] [2] [3]