אתרוגים, אתרוגים צנחו בזה אחר זה על הארץ. איש לא ניסה עוד להריחם או לאוספם בדרך ציורית אחרת אל תוך הסל האפור וחסר המשמעות. סכינים נשלפו, גזמו את הקצוות, חתכו במרכז, ממש בלבו של הפרי המצהיב, אך לא מצאו דבר. קליפה עבה מדי, שכבת לובן חסרת משמעות, קצף של אוקיינוסים שלמים שאינו נח לעולם, רצון עב כרס לגזום ניחוחות עבר וצריבות הדרים. החורף מסתיים, נוטף אט-אט אל דרום העולם, מציף בי ייאוש שממנו יכולה רק תקווה לפרוח. האם זהו אביב, האם זהו סתיו? שמות יפים הם השניים.

חפרתי לעצמי בור גדוש במוזיקה קלאסית בשבועיים האחרונים, ואינני סובל. אני מחיה שם כמיהות אסורות לימים מותרים, שבהם הכל נראה אפשרי. אלא שאז אני מגלה הפתעות קטנות שהעולם מארגן בשבילי, המונחות בסבלנות ליד רגליי או לצד חלוני. פעם אלו Foals המתעדנים, וכעת אלו הם שוב We Were Promised Jetpacks הנשברים. בפעם הראשונה בה כתבתי עליהם – הייתי ילד. הם הרימו מטוסים לשמיים כשביקשתי, בין מרכז אמריקה לצפונה, וכעת הם נחים. לכבוד עונה חדשה הם הקליטו EP טרי הכולל שלושה שירים חדשים ושניים ישנים בגרסאות מעודכנות. זו אינה בשורת השנה וכנראה שאף לא בשורת הלילה הזה, אך לעת עתה – אין כל צורך בבשורות.

We Were Promised Jetpacks :: A Far City
We Were Promised Jetpacks :: Short Bursts (New Version
האי.פי בשלמותו