רק נראים ילדים

אני מתקשה להיזכר מתי התרגשתי ככה מלהקה בריטית חדשה בפעם הקודמת. השנה הזו רעה מאוד לכל מי שעושה מוזיקה בין דנדי לסאות'המפטון. הכול נשמע ממוחזר למדיי בעבורי, ניו-רייבי מדיי או פשוט בריטי מדיי. מדי פעם היו כמה הבלחות, אבל אלבום שלם? הפתעה גדולה? כלום. עד הבוקר, או אם להיות מדויק יותר – עד ש-We Were Promised Jetpacks העירו אותי ב-6:51.
אני מתבונן על תמונותיהם, מנסה להעריך בני כמה הנערים הללו – 18 או 22 – ולא ממש מצליח. אבל אולי זה בכלל לא חשוב, כי מה שיוצא להם מהמגברים נשמע בכל מקרה גדול ממידותיהם, עד כי אינני מאמין שהרביעייה הסקוטית הזו היא זו שבאמת מנגנת. חתומים ב-FatCat האגדי, הם ממשיכים את הז'אנר הסקוטי החדש שנולד בשנים האחרונות על-ידי The Twilight Sad והארנב המבוהל – אבל אני נשבע לכם שהם הרבה יותר גדולים. היתרון כאן הוא בניחוח הרעננות המכביסטי שנודף בין השורות. זה חורפי במקומות הרכים ביותר, מקפיץ בנקודות שבהן קשה במיוחד להקפיץ – ומחולל ניסים.
הרבה מאוד זמן חיכיתי לרגע שאוכל לבוא ולומר לכלל העולם כי שמעתי אלבום אשר כבר בשמיעה הראשונה קרא לי "גם אני אלבום השנה 2009!", והנה אני בהאזנה השלישית – ועודני ממושמע ומשוכנע. לא בכל רגע השנה אני מתרגש כך. לא בכל בוקר אני מזיל דמעה ענקית למשמע שורה כמו "אני צעיר שוב, אני צעיר שוב, אני צעיר שוב" שמובלטת בשיר הכוח האולטימטיבי פה למטה. לא בכל בוקר יש לי תקווה. תורידו את These Four Walls ותזכו בחסד.

We Were Promised Jetpacks :: Quiet Little Voices
We Were Promised Jetpacks :: It's Thunder And It's Lightning
We Were Promised Jetpacks :: Roll Up Your Sleeves
האלבום המלא