ארכיון הנושא 'שירים של סקנדינבים (סקנדי-אינדי)'
הייתי חייב


שנתיים וחצי לא נגעתי במקלדת שהייתה מחוברת אל חלון הטקסט הריק שנהג להתמלא במילים במשך עשור. אף על פי שחשבתי שכך דברים אמורים להתקיים, בשבועות האחרונים חרטה גדולה החלה למשוך אותי ממוגנט בחזרה אל הנקודה שבה עזבתי. בכל זאת, שנתיים וחצי חלפו וכה מעטים הם הדברים שהשתנו בצורה ניתנת להוכחה. נכון, כבר כמעט שנה שאני בכלל באירופה, קודם ברלין ועכשיו קופנהגן, אבל בסיכומו של דבר בעוד רגע כל זה יקולף שוב על ידי המציאות המורכבת בעיקרה ממנגינות הסתיו הירושלמי. אבל כנראה שלא זו הסיבה המרכזית שהחלטתי לשוב אל הבית הנטוש הזה. נדמה לי שאיכשהו בחודשים הארוכים שחלפו נתתי לעצמי את האפשרות להתרחק מחלק מהדברים שעשו אותי למי שאני, התביישתי במילים שלי, חיפשתי מילים חדשות – ולא תמיד הצלחתי. למעשה, אינני באמת מצליח למצוא מילים אחרות. בימים אלה אני יושב וכותב את "העבודה של חיי", זו שאחריה אוכל להפסיק ללמוד באופן פורמלי לפחות, ואוכל להתרכז במה שעושה את האדם לאדם – היומיום. אבל דווקא כעת, כשמילים של זרים מציפות את המסכים, ומילים שלי פוסעות בצורה מכנית אך איטית על גבי מסך אחד בלבד, הרגשתי שאני חייב. הבנתי שאני חייב לעצמי את כל המילים שבזבזתי, את כל המילים שהעדפתי להשתיק בעוד המוזיקה מעולם לא חדלה להתנגן.
אבל אולי גם זה מוגזם, שכן המוזיקה במובנה הקלאסי המקורי די חדלה להתקיים. כבר למעלה משנתיים שאני לא צריך להוריד אלבומים למחשב, אינני צריך לסדר אותם. פעולה שהייתה כה טבעית במשך 15 שנה, הושלכה אל בור ההריגה הטכנולוגי שציווה להתרגש מכך שכל מוזיקת העולם הונחה לפניי באמצעות תוכנות כאלה ואחרות. המנגנון החדש שינה את האופן שבו חשבתי על מוזיקה, הוא איפשר לי לעצור ולוותר לעצמי יותר מדי, לפסוח על מה שהתיישן לטובת כל מה שהתחדש וחודש. זה זעזוע אונטולוגי לא נוח. למעשה, לא עבר ולו יום אחד במהלך השנתיים האחרונות שבו לא חשבתי על הבית הנטוש הזה, האייפוד רעב, ולא התגעגעתי. בשבועיים האחרונים הבנתי שאני חייב, לעצמי בעיקר, לחזור כדי לסגור. לא יודע כמה זמן ייקח לי לסגור את כל זה, אבל הייתי חייב לחזור. אני מוכרח לנקז את מה שהמוזיקה נהגה לעשות לי, את מה שהיא חדלה לעשות לי ואת מה שהיא לעולם לא תחדול.
כך, לפחות עד אוקטובר אני מבטיח לעצמי לכתוב, ולא כדי לשנות דבר בחיים של אחרים – אלא לעורר את מה שחשוב בחיים שלי. על כל פסקה תיאורטית, אנקום עם פסקה מוזיקלית. זה יהיה תרגיל חדש בהתמודדות עם העבר ועם האופן שבו הוא עומד להיחזות במסגרת העתיד שאבחר.

ראשונים לקיץ הזה הם מי שמסתובבים לא רחוק ממני ברגע זה, הצמד המטופש First Hate. עוד חברים בקולקטיב האפלולי האירוני שהרכיבו סביבם ICEAGE בשנים האחרונות בלבה של קופנהגן. העולם עמוס כעת בצעירים שחוגגים במלבושיהם ובשיריהם את הדברים שהיו לפרוזאיים וחסרי משמעות בילדות שלי, עד כי שום רטרו אינו זוכה להיראות אצילי בעיני. ובכל זאת, ישנם פעמים שבהם הפלסטיק השחור שממנו עשויה הנאו-רומנטיקה של הזוג הכה-רגיש-לכאורה הזה גוברת על תחושת הזעם שלי, כגבר שמזדקן במהירות רבה יותר מן המצופה. לא מזמן פלש אלבום הבכורה של שנאה ראשונה לחיים שלי, עוד בקור הברלינאי, ועכשיו – בעודי מטפל בתרנגולות בחצר ירוקה בדנמרק, אני מרים את הראש לרגע מן הגרעינים שנחים על הדשא כדי לראות שמונה תיכוניסטים מקומיים דוחפים מריצה מלאה בבירות בדרך לחצר ירוקה יותר. "זה הצליל של דור חדש", שרים השניים ברצועה הרביעית. אני נכנס אל הלול, אוסף את הביצים לסל ותוהה לאן אלך כעת.

המילים שאמרת אז באור הדליל

כולם צועדים בשורות ארוכות כשלידם ענפים מתמוטטים בדממה אך אף פעם לא נוחתים על הקרקע, כך שאיש אינו יודע על סופם או על קיומם. הם, הכל, פוסעים חרישית אל עבר חופי ים לובשי גלים גדולים, סוחטים פירות צבעוניים אל תוך ספלים לוהטים ומאמינים כי כל צינה – משבר היא. הם אינם מכירים בעצם נחיצותן של הנפילות המהודרות, הססגוניות, אל תוך בורות המים שקודמיהם חפרו בשאריות כוחם, הם אינם מכירים את קודמיהם, גם לא שמעו עליהם מעולם, ואף לא דרשו בשמותיהם, והם ממשיכים לפסוע. דורכים במקום. בשעות החשכה הם מתעוררים, רכים לכאורה כנערים וכנערות מכפר אחר, באים לגעת, לדעת, לראות, לשכוח ולהישכח. מעליהם שקיעות מוצללות, לפניהם ההווה, מתחתם העתיד. דבר לא נגדע מעולם, וכל סיפור שסופר למעשה לא סופר מעולם. רגעי הקסם הקטנים, אלו אשר בראו חיוכים המשולבים במגעים צנועים, הושמו לאור נרות ונשכחו בשל הצורך בשיכחה. והם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ממשיכים בצעידתם. הם כולם קדושים.

וקדושתם נוכחת בכל פינה בחדרי. אותו מקום נטול זמן לכאורה אשר בשל צורכי העת נותר בינואר 2015 מרוקן מכל אדם אך עמוס בעשרות אלפי עמודים הצבועים שחור-לבן, בפונטים שונים, המייצגים כולם יחדיו מטרה אחת שאינה נראית בהכרח לעין. לפני שבוע דיברנו על האדם, על מקומו, על חיוניותו, על חששותיו, על צעדיו המושכלים, על בחירותיו. כל אחד מאיתנו העמיד בפני האחר דיוקן טבעי ומריר של רגעיו, וחרף המילים ואור הנרות הצנוע, דממה גדולה ומוארת אחזה ברגע. היתה זו אהבה גדולה, כך נראית אהבה גדולה, כך מרגישה אהבה גדולה, כך מבוססת אהבה גדולה, וכך היא נשמעת: שקטה, כמו חייו של נזיר המסתודד אך ורק עם אלוהיו וגפניו ועם האדמה והשמיים. בשלב מסוים אחד מאתנו פרץ בבכי, אחר הניח לראשו לבעור ממוטות האש הקטנים, אחרת שלחה יד, והנר דלק. כך יחד, ברגע, הפנינו את מבטינו אל הענפים המתמוטטים, חזינו בקריסתם ההגיונית, שמענו את קולות הנפץ, בהינו בשקיעתם למצולות היבשה. וידענו.

ברקע התנגן ה-EP המושלם של ארבעת הדנים המוכשרים Blaue Blume, להקה שהיא העתיד. אניח כמה משיריה פה בצורה מסוימת, כדוגמה קטנה לאופן שבו אנדרטאות פעוטות נולדות ברגע, ללא קמצוץ של מאמץ מיוחד או השקעה גדולה. יום יבוא וכולם ייגנזו, וזה מה שיישמר בארכיון הרגעים הגדולים שבפועל היו לא יותר מאשר גחמת גורל; ממש כמו ערכיהם של תיאולוגים גרמנים נשכחים בני המאה ה-19 באינציקלופדיות ישנות שנזרקות לרחוב, מונחות ליד פחי מחזור, כדי להיברא מחדש כמחברת משבצות שעליה יום יבוא וילד כלשהו יחשב שברים – אך לא יבינם לעולם.

שלום 2014, אלה 30 השירים שתרמת לחיי

לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך »

בן יהודה-קינג ג'ורג'

Makthaverskan222

ספרתי את האבנים הירושלמיות שעליהן פסעתי לבדי לפנות בוקר, רעדתי מקור קל – כזה שיש רק בעיר הזו בזמן הזה של השנה – לא הרמתי את הראש מן הרצפה, וניסיתי להתרכז בכל שנייה באבן אחרת. כל אבן הייתה שלי, כי בכל אבן נגעתי, גם אם רק לרגע קטן מדיי. בסוף נגמרו האבנים והרחוב שב אל שפת האספלט הרגילה והיבשה כל כך. המשכתי לצעוד וידעתי שבעוד רגע אחלוף על פני מקום שעליו אינני יכול להסתכל מבלי לקפוא במקום, כי איכשהו כל זיכרונותיי מוחבאים בו. וכשחלפתי על פניו הקפדתי לבהות בו, בלי פחד ומבלי לקפוא, והצלחתי. כשהוא נעלם מאחוריי הורדתי את הראש מטה, נתתי לבועת הכאב הקטנה שלי לרדת במורד הגרון, להכות בי בבטן ולהיעלם. עדיין מוזר לי איך שחיים שלמים הופכים לבועת כאב קטנה כזו, שכמו כל שאיפת אוויר – סתם הופכת למובנת מאליה. לפני קצת יותר משלוש שנים צעדתי כך לבדי באמצע לילה קפוא בהמבורג, בין צפון למרכז העיר, האנזתי ל-Wild Nothing, בלעתי בועת כאב אחרת, וחשבתי שכל זה לא יקרה יותר לעולם – כי פשוט לא יכול להיות אחרת. נו, טעיתי. קורה. זה בטח יקרה עוד כמה פעמים בחיים הבאים.

והחיים הבאים כבר החלו. הם חיים של הדחקה בשל חוסר בפנאי, של חלומות קטנים וגדולים שמאופסנים לזמן אחר, של הבנה שכל מה שהפרחת צריך לנבול, לקמול, להצהיב ולהתפורר כמו הפרחים ששתלת בסתיו האחרון. כי את כל מה שזרקו לך על הגג בסלוניקי ותפסת ללא קושי אפשר לזרוק ממרפסת של בית כדי שמישהו אחר ינסה לתפוס. בהתאם לזאת, כל יום הוא מסע מוזיקלי קטן העומד בפני עצמו ונע בין יוון למצרים, בין לונדון של פעם לגטבורג של היום. וכל צעקה – ביוונית, בערבית, באנגלית או בשבדית עלולה להיות בכלל צעקתו של העבר.

הצעקה הנכונה ביותר של השבוע האחרון היא זו של Makthaverskan השבדים. לא מזמן יצא להם אלבום שני שנקרא פשוט II, והדבר הנחמד ביותר בו הוא שכל כולו חיבורים משונים בין כל כך הרבה מוזיקאים אחרים שאני אוהב. גם ברגעים הצווחניים ביותר שלה, החבורה הזו מצליחה להישאר שבדית ולא שומדבר אחר. וכשהסולנית שלהם צורחת אני צורח איתה, ויודע שאלבומים ששובים אותך ברגעים שכאלה – עשויים להיות אלבומי נצח. כאלה שכאשר תבלע בועת כאב אחרת בעוד שלוש או ארבע שנים – תיזכר רק בהם. וב-Wild Nothing.

Makthaverskan :: Drömland

Makthaverskan :: Asleep

Makthaverskan :: Something More

Makthaverskan :: Outshine

האלבום המלא והמעולה להורדה

אני חי, אני מת, אני חי

בשבת בבוקר, בדקות הצער שבין 11 ל-12, התיישבתי על סלע קטן והשקפתי על המכתש הגדול בנגב. ישבתי שם לבד, הגעתי לשם מבלי לדמיין כמה שעות קודם שכך ייראה הבוקר שלי, ונחתי שם רק כדי לא להישבר. במרחק מאה מטרים ממני ישבה משפחה קטנה, ילדיה שרו שירים שמחים וההד של קולותיהם שיחק בכל הסלעים האחרים במרחב שעליהם לא ישבתי. היה לי רק בקבוק מים קטן איתי ופחות או יותר מיליארד מחשבות קטנות וחסרות כל משמעות אמתית. מדי פעם, אחת לרבע שעה בערך, חלפה מאחוריי מכונית כלשהי, מלאה בבני משפחה צעירה כזו או אחרת, שהובילו את עצמם לתוך המדבר. השמש שרפה את ההזדמנות לבהות בהרים, מחקה כל אופק יפה פוטנציאלי, מסמסה כל חלום חורף שהיה לי. ישבתי שם, מביט ממרחק מה בילדים שהחלו לרקוד עם אביהם הנחמד שהסיר חולצה בדיוק, וקיוויתי בפשטות בינארית שהאביב יכה בי. כל מה שרציתי הוא שהשמש תעצור בלב השמיים, לא תזוז לעולם, לא תשקע, לא תוותר ללילה. ולו רק כדי שלא אשאר לבד במדבר הזה, הזר לי כל כך (כי אני בכלל חיפאי, חובב עצים, צל ורוח קרירה), ואשקע אל תוך בדידותי החדשה. בשלב מסוים פשוט התרוממתי, נכנסתי למכונית ונסעתי משם. בדממה לילית של אמצע היום.

אחרי חצי שעה של נסיעה עצרתי במעלה עקרבים או משהו כזה, השקפתי על הר קטן שנראה כמו צפרדע, ובהיתי בשני זוגות בני 50 פלוס שצצו לידי והצטלמו עשרות פעמים, לא פחות, על רקע הנוף המיוחד. הגברים סיפרו שהם היו בסביבה הזו במילואים פעם, דיברו לעצמם פחות או יותר, ואני לגמתי מים. חיכיתי שהם ילכו, כדי שכל הריק ישוב ויהיה שלי, כמו שצריך – אך הם לא זזו לשום מקום. כשהם הוציאו ציידנית מהג'יפ הלבן והיקר שלהם, פרשתי. נסעתי לערבה, עצרתי לרגע כדי לבהות במדינה השכנה, ונזכרתי שלא מזמן חלמנו לנסוע לתוכה לכמה ימים. הברחתי את החלום מן הראש, כדי שלא אשבר פתאום ואיעלם. נכנסתי למכונית ונסעתי לים המלח. בנקודה מסוימת עצרתי, קניתי לי בירה והתיישבתי לא רחוק מהמים המתים, נטולי החלומות. ממכונית ליסינג קטנה הגיח זוג כלשהו, הם עשו סלפיז קטנים על גבעות המלח הלבנות, ואז הוא הפליק לה בתחת ארבע פעמים או חמש, והם התחבקו. הסתכלתי עוד רגע וירדתי לטעום מלח. הוא היה מלוח.

נכנסתי למכונית ובחרתי לשוב לירושלים מבלי לבקר גם בכנרת. את הדרך עשיתי עם הזמר השבדי האהוב עליי בשבועות האחרונים, Joel Alme. אפילו כשהופיעו גמלי תיירות בפאתי יריחו לא עצרתי אותו, וגם לא במחסום אחרי מעלה אדומים. גם לא בהר הצופים ולא בכניסה לרחביה. לרגע הוא החיה אותי ולרגע המית. אבל בגדול, גם אל תוך השבוע גדוש הצרות, האושר, המשברים, האושר, החורבן, האושר, העצבות והשמחות הקטנות – הוא נותר מלך החורף הישראלי הגוסס תמידית שלי. יש שיאמרו שאני גבר במשבר. אני סתם חי.

60 השירים של 2013 שלי

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. כי הרי אין זה הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, כי היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא יהיה קר לעולם. עם כל המטען החורפי הזה אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. הנה הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

שמונה

שמונה שנים עברו. פאקינג שמונה שנים חלפו מאז שהבלוג הזה נעמד על הרגליים בפעם הראשונה באוקטובר 2005, השנה שבה השתחררתי מהצבא, רגע אחרי שעזבתי את בית ההורים שלי בחיפה לטובת תל אביב ההיא, לפני שבכלל ידעתי כיצד ירושלים נראית או איך אומרים להתראות בגרמנית. שמונה שנים שלמות שהוכיחו לי דבר אחד פעוט ופשוט הנוגע לחיי: לעולם לא אוכל להפסיק להסתנוור ממוזיקה חדשה. מוזיקה חדשה, כזו שמעולם לא שמעתי (וכלל אין זה משנה מתי היא הוקלטה) מפוררת את כל התאים שעושים אותי. כלומר, לא כל מוזיקה חדשה, אלא כזו שנולדה, לכאורה לפחות, עבורי.

מתישהו בחורף של 2006, מישהי הגיבה לאיזה פוסט של אוהד או שלי, אינני זוכר בדיוק, וטענה שכשנהיה בני 30, כמוה בזמנו, נבין שכל זה חסר משמעות, ושכל החיפוש התמידי הזה שלנו אחרי דברים חדשים ומרעננים יהיה זר לנו. אתם צעירים ומתלהבים, כך היא כתבה אז, וגרמה לי למעט יגון. והנה, שנות השלושים הקשות הגיעו, שרדנו את האינפלציה הקשה, עוד רגע הנאצים עולים לשלטון – ולמרות כל זאת, עודני מתלהב. איש לא ייקח ממני את התשוקה האמתית של חיי – לא בוס, לא פרופסור כלשהו, לא הזקנים ממני וודאי שלא אלו הצעירים יותר. כן, לכאורה השנה האחרונה נדמתה כריקה ביותר מטקסטים שידע האייפוד רעב בימיו, אך כל זה חסר משמעות בהתחשב בעובדה שדבר אצלי לא השתנה. והפנים לעתיד. כלשהו.

ניסיתי לחשוב קצת בשבועיים האחרונים על הצורה החדשה שבה אני חווה מוזיקה, על כל היוונית, המזרחית והטורקית שמסמסו לי את המוח בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בזו האחרונה פה בירושלים. אלא שבעיצומה של מחשבה – פצצה שבדית נחתה במרפסת שלי. למעשה, כך היה זה מאז ומעולם. בכל פעם שבה אני שוקע במחשבות, שבדיה חוזרת. בעצם, אם מסתכלים על כל זה כך, הרי שבפשטות – שבדיה תמיד איתי. אולם הפעם, היא מפץ קטן של אושר. כיף לי לחגוג שמונה שנים של אייפוד רעב עם Tove Lo.

העניין הוא שכאשר אתה נתקל בזמרת צעירה, כזו שעוד בקושי הקליטה דבר מה בחייה, אבל מצטיירת ככוכבת ענקית עתידית – אתה חייב לעצור הכל. במיוחד, כצפוי, כאשר היא משטוקהולם, גטבורג, מאלמו וכד'. זה כלל לא נוגע להפקה או לקול המעולה. זו פשוט הדינמיות הזו שעושה את שבדיה, על זמריה, זמרותיה ולהקותיה, כאומת החושך והאור הנצחיים. כל להיט קטן הוא קודר ומסיבתי באותה המידה, ינוארי ואוגוסטי באותו זמן, מתסכל ומרומם כמו חיים שלמים. כי היופי של האינדי השבדי מאז ומעולם היה בהשלמתו עם כל הטוב והרע גם יחד, והיכולת המעולה של העומדים מאחוריו לכונן את כל זה לתוך הצלילים, המילים והאסתטיקה כולה. אין פה משחקים, אין פה חנופה. וכזו היא גם Tove Lo, שאם ירצה השם עומדת להפוך ל-Lykke li החדשה, או שבכלל היא תישאר טובה לו וזהו. שלושה סינגלים מאחוריה, ואבק הכוכבים כבר מהול בפתיתי שלג קטנים של חורף שזוף במיוחד. הלאה הפגרה, הלאה דממה, אני מוכן לכל.

Tove Lo :: Habits

Tove Lo :: Out of My Mind

Lucas Nord feat. Tove Lo :: Run On Love

העמוד הקודם