את עידן אזולאי ראיתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 17, אני חושב. הבחור הרזה עם הבלורית המתולתלת ×”×™×” האיש הראשון שגילה לי ×›×™ גם בחיפה אפשר לחיות כמו גדולים, להגיע למועדון רחב בין רחובותיה המדכאים של עיר הפועלים, לקוות ×›×™ חלומות מוזיקליים יתגשמו – ולחוש בהם מתגשמים. באותם ימים, חבריי למאפיה החיפאית ואני, היינו מגיעים בימי רביעי לליין התיכוניסטים של הסיטי הול ואף חודרים למסיבות של המבוגרים יותר בערבי שבת, כדי לרקוד Joy Division, Xmal Deutschland, The Legendary Pink Dots ונושאי המגבעת, ועידן ×”×™×” אחראי לכל ×–×”.

הוא ×”×™×” עומד בכלוב גדול, על אמת, מעל למאות רוקדים כאלה ואחרים (נשבע שהיו שם מאות), ולא גונב שום תהילה לאיש. הוא תמיד ×”×™×” מחייך, ולרוב בסוף הלילה מצ'פר במעט שוגייז. אני לא אשכח איך ביום הולדתי ×”-18 הוא השמיע (במקרה או שלא) את Birthday של בלר ואיך בבוקר אחר הוא חתם ב-Vapour Trail של Ride. נסו לחשוב על עצמכם בימי התיכון, כשאיש בשכבה שלכם לא מסוגל להבין בכלל על מה אתם מדברים בהפסקות, לא כל שכן למה אתם מאזינים בחבורה בבית של אוהד, רעותה או דנושה – ותבינו כמה הערצנו את מי שהבין אותנו בדממה וגרם לנו להפנים כמה חזקה יכולה להיות המוזיקה כשהיא חודרת לרחבת ריקודים. הוא באמת ×”×™×” הדי ×’'×™×™ הראשון של כולנו.

והאמת צריכה להיאמר: אני עדיין מעריץ את עידן אזולאי, שמתקלט במרץ בחיפה ובתל-אביב במסיבות אינדי או אייטיז אפל, ובכל פעם שאני יכול – אני קופץ כדי לרקוד בהתאם לידו המכוונת. ×–×” תמיד עושה לי טוב, תמיד מאיר את חיפה באור אחר מזה שקל להאירה בו. בכל מקרה, לפני כשלושה שבועות – בעמוד הפייסבוק שלו, חשף עידן לעולמי שיר מסנוור שמלווה אותי לעתים בלופ ארוך בצעידה אל תחנת האוטובוס בחום בבוקר. ועל כן, שוב, תודתי נמסרה לידיו. מדובר בדבר ×”×–×”:

השבוע כבר נחשף בפניי האלבום המלא המכיל את "מאמין" ×”×–×”, We Must Become The Pitiless Censors Of Ourselves שמו, והוא בפועל אלבומו השלישי של John Maus. מאוס, אמריקאי בן 31 המתגורר בקליפורניה ובהוואי ומרצה למדע המדינה ולפילוסופיה מדינית במרבית שעותיו, עושה כבר כמעט עשור ניסויים אלקטרוניים בבתיו השונים, מוסיף להם ווקאלס – ולעתים מצליח לייצר חיפה קטנה של יום חורף ברחוב שבתאי לוי. Believer, שחותם את האלבום ×”×–×”, הוא מגנט אסוציאציות בלתי נגמרות מבחינתי ומצליח להטל בי ולשלח אותי אל השמש בהר הצופים, אל הרכבת בדרום גרמניה ולתעלות הסאבווי של מנהטן עם דיסקמן ביד. כוח או לא כוח, הוא מנצח על ×—×™×™ כבר שבועיים ומרחיק מהם פגעים אורבאניים שונים.

 John Maus :: Believer
 John Maus :: Streetlight
 John Maus :: Quantum Leap
 John Maus :: Hey Moon
האלבום המלא והטוב

אגב, כשהיינו עדיין תלמידים היתה לנו להקה, לאלושה, גיל, אוהד ולי. Mute קראו לה. ב-9 במאי 2001 ×”×™×” ×–×” עידן אזולאי שהשמיע בסביבות 4 בבוקר את להיט השוגייז הלא מושר שלנו – שהוקלט באותו היום. אני על הגל, אז העליתי אותו לפה בגעגוע גדול. באמת שהיינו להקה פגז:

Mute :: Dana 

לטאקי, מי שהיה אשתקד שותפי בדירה הירושלמית האחרונה שלי, היו כמה מסורות יוצאות מגדר הרגיל: את הסילבסטר חגגנו יחד כמיטב מורשת בית אביו היווני, כשאכלנו עוגה בחושה שבתוכה הוטמן מטבע גדול – שהעניק למוצא אותו ברכה כלשהי; בכל פעם שהיה זמן פנוי או אירוע לחגוג, עמל טאקי על הספנקופיטה שלו, מאפה פילו עם תרד וגבינת פטה; אך המסורת הנחמדה ביותר שחשף בפניי האבובן האהוב ×”×–×” היתה זו שהקדיש לחודש מאי – אותו חודש שבו לרוב אוזלות התקוות מריאותיי.

במקום לציין את חג הפועלים בצורה כלשהי, היה טאקי מציין את בואו של חודש האביב האולטימטיבי הזה עם שיריו של רוברט שומאן, או יותר נכון עם שיר אחד ספציפי. את מילותיו הקיטשיות יחסית של "בחודש מאי הנפלא", Im Wunderschönen Monat Mai, כתב היינריך היינה ובתרגום לעברית של שלמה טנאי זה עובד כך:

בחודש מאי הנפלא,
כשפקעו כל הניצנים,
אזי בעמקי לבבי
אהבה לי גילתה פנים.

בחודש מאי הנפלא
כשמלאה כל ציפור רננים,
אזי גיליתי לה
את כל געגועי הטמונים.

מעולם לא אהבתי את האביב. ברוב חיי הוא עשה לי בחילה, ועמו גם האנשים שהיו מכריזים עליו כעונת השנה האהובה עליהם. במקום שבו הם זיהו את פריחת הנפש, מצאתי אני את קמילת נשמתי. לא אהיה דרמטי ואבוא ואומר כעת שהשתנתי, לא. עודני שונא את האביב. אבל בבגרותי המדומה השכלתי להתרגש בעבור כל האחרים אשר מוצאים לעצמם נחמה בחמה הצוהלת. וכך הוא הדבר בדיוק גם במוזיקה. ניצני חלומות על ים רחב, גדול ועמוק עושים טוב לצליליהם של אמנים רבים בחצי הכדור הצפוני. ואם לא לצלילים, אז לפחות לשאיפותיהם.

לפני כעשרה ימים כתב דאסטין, סולנה של Beach Fossils, כי אלבום הבכורה של חבריו Seapony הוא אלבום השנה. בעמוד הפייסבוק שלו הוא אף הכתיר את הלהקה הזו כטובה ביותר של ימינו. כנראה שגם דאסטין נפל אל בורה של העונה. גם הוא מחפש נחמה באור היום המתמשך ומוצא אותו בקלילות המעודנת של השלישייה הזו, המגיעה מסיאטל (העיר הגשומה בארצות הברית, כמדומני). אני לא הייתי מפריז כהרגלי במקרה הזה, אבל כן הייתי מסכים ואומר ש-Go With Me הוא קנדידט בכיר לאלבום השנה. במיוחד אם השנה הזו מסתכמת באותו חודש מאי נפלא.

 Seapony :: Blue Star
 Seapony :: I Never Would
 Seapony :: What You See
 Seapony :: Where We Go
 Seapony :: With You
האלבום המלא המהנה

אחת הלהקות החשובות עליהן לא כתבתי בתקופת גלותי המוסיקלית בארץ סדר העדיפויות הלקוי, היא ×”-Antlers. האנטלרס, הקרוים על שמם של תופעת טבע יפה כשלעצמה – קרני האייל, מבוססים במרכז העולם המוסיקלי שבברוקלין. אלבומם משנת 2009 – Hospice, הוא אחת היצירות המוסיקליות ×”×›×™ חשוכות, מדכאות ויפות שיצא לי לשמוע. בחיים. מדובר באלבום קונספט שאני לא ארחיב עליו הרבה משתי סיבות – א. יש דברים שפשוט אי אפשר לכתוב עליהם וצריך לשמוע אותם ו-ב. ×–×” פשוט עצוב מדי. נותר רק להתפלא איך מוסיקה כל כך עצובה יכולה לגרום לאנשים להרגיש טוב. ×–×” אחד השירים ממנו, שבקלות נכנס לרשימה המכובדת והחשובה של השירים ×”×›×™ עצובים בעולם:

The Antlers – Sylvia 

בשבוע שעבר יצא האלבום החדש של האנטלרס, הנקרא Burst Apart. אני לא חש בו את אותו הדכאון של האלבום הקודם. משהו פה קצת יותר מתוחכם. אין להבין מכך שמדובר באלבום להיטי הקיץ המושלם, אלא רק שבאופן יחסי הוא קצת יותר אופטימי. ממש טיפונת, אבל עדיין, זה מספיק בשבילי. אני מאוד אוהב את האלבום הזה ואני חושב שאולי גם אתם תאהבו אותו.

 The Antlers – Parntheses
 The Antlers – Every Night My Teeth Are Falling Out

השעה היתה 8:26. אינני יכול לשכוח זאת, ×›×™ באותו הרגע בדיוק תהיתי לראשונה איך ייתכן שכל ×–×” קורה. שום שעון לא צלצל, המוזיקה עמה הלכתי לישון עדיין התנגנה ברקע כנראה, אבל היא התעמעמה לה מאחורי מנוחת השמיים על אדמת הארץ הזו. אמצע מאי היום, ורעמים מרעידים את הרחוב שלי כאילו מעולם לא התחיל פה האביב. חלום ×—×™×™ הגדול ביותר, ×–×” שאותו מעולם חשבתי שאוכל להגשים, מתחיל להגשים את עצמו מבלי שאני מנסה להבינו אפילו. כך סתם, באמצע ימיו הראשונים של מה שאמור ×”×™×” להיות קיץ זדוני – יורד פה גשם, הרבה גשם. לרוב בחיי, אני מבסס את אכזבותיי הקיומיות הספורות על הפער ×”×–×” שבין פנטזיות הקור שלי – למציאות המקומית. כך תמיד אני יכול לשמור על כמה שאיפות גדולות מדי, מרנינות, שאינן בנות-השגה. כמו שלג, כמו אהבה, כמו פטל.

אך הבוקר, וגם כעת בצהריים, ×–×” מרגיש אחרת. אני נוגע בזה, ונדמה ×”×™×” לי ×›×™ הדרך היחידה שבה אוכל לחגוג את התחושה המשונה הזו היא בעזרת שירים נכונים. העת האחרונה התמלאה ב"שירים הנכונים" האלה, שלכאורה עוסקים בגלים, גולשים ומדוזות, אך בפועל נולדו כדי לסייע לכל מחפשי השמיכות העבות ברגעיה האחרונים של הצינה. בקיצור, מלבד הלהיט החדש של Washed Out – שאותו כבר הדבקתי כאן לא מזמן – יצאו כמה דברים נהדרים במרחב הצ'ילווייב. נגיד, ×–×”:

אינקובטור הוא פרויקט של אדם אנדרסון מקליפורניה, שאינו יכול להפתיע בדבר – שכן אין מקום אמיתי להפתעות במרחב ×”×–×”. ועם זאת, גם בלי הקליפ ×”×–×”, הרוח בהירה וברורה: המון גדול צועד אל עבר השמש, אך לעולם אינו נוגע בה. הפער נשמר. טוב שבדרך יכול אותו המון להתבונן על הים ואפילו לקפוץ אל תוך המים, כמצווה בלהיט של Beat Connection. אלא שמסתבר, לפחות על פי Teen Daze, שהמים האלה הם כמובן הכחולים ביותר שקיימים. שלא לדבר על הגלים הרכים וכד'.

מזל שבסוף חוזר Memory Tapes עם סינגל חדש, קצת שונה, שנשמע כמו שיאו של קיץ אבל קורא לכולנו להישאר דווקא בצל. נו, כולנו כאלה לבנים, נוטים להישרף ומעדיפים להניח את המחשבים על הברכיים. מלבד זאת, הבחור הזה בדרך לאלבום חדש שנדמה כי גורר את כולנו למקום קצת פחות מהפנט. שלא לדבר על Skai Nine והשפעות בית-המכשפות שלו. טוב, נגמר הגשם, על כל פנים.

 Incubator (US) :: Blanket Fort
 Incubator (US) :: Cigarettes
 Teen Daze :: The Bluest Water I'd Ever Seen
 Teen Daze :: Waves
 Memory Tapes :: Wait in the Dark
 Skai Nine :: Azul

ישנן שעות קטנות של ערב, שבהן מותר גם לי לשחק בזיכרונות מודחקים. אני מקרין בהן הס ירושלמי נשכח, ×›×–×” שבו מוזיקה עוד היתה מתנגנת אל תוך קו הגבול העבה שבין מדבר לבין ארץ מוריקה, במרפסת הקטנה ההיא מול השכנים הרדומים ההם. לא רחוק מהשכן הדתי הנוחר, נוכרי הייתי בביתי, רץ בין חדרים לצלילי סונאטת העוגב האימתנית של פאול הינדמית (האיש שכתב סונאטות לכל כלי ×”× ×’×™× ×” התזמורתיים, כולל טובה) – מוודא ×›×™ יש חיים בהם. בשעות הקטנות האלה אני מנסה להבין דברים גדולים, אך בסופו של דבר חותם ברגעים קטנים של אושר. לרוב, מקורו בהתגלות מוזיקלית. פעם הינדמית, ופעם זהו עוגב של אחרים.

קראתי היום פסקה קצרה, שבה ניסו להסביר באופן יבש למדי את יכולותיה של להקה כלשהי. "סביר להניח ×›×™ הזמן שהוקדש לעיצוב עטיפת ×”-EP שלהם קצר מזה שתצטרכו להקדיש לשיריהם כדי שאלה יחדרו אליכם", נכתב שם, ואני שוכנעתי. החלטתי לתת לכל ×–×” להקטיני, להתרומם על חשבוני, על חשבון הזמן שלי. והנה ×”×’×™×¢ ערב, ועמו שעות קטנות – ולהלן פלא: Phantom Vibration מנצחים על תזמורת המחשבות שלי בהיגיון. היגיון שרובו רגש בלתי נשלט.

הצמד ×”×–×” מגיע ממינסוטה, חבריו – דניאל קלינטון-מקוזלנד והנרי מקמן – הם רק בני 19, נראים כמו ילדים, נשמעים כמו ההורים שלכם. הם לקחו את Beach House המופלאים, רוקנו אותם מהקצב, הפשיטו את האורגן, החליפו אותו בצליל עוגבי יותר, ויצרו מפלצת דרים-פופ שעלולה להתיך לבבות אבן. לפני כמה שבועות הם שחררו בחינם לרשת את EP הבכורה שלהם, Kids, ונדמה ×›×™ אם רק ירצו – הם מצאו לעצמם עתיד. אני מביט בתצלומיהם המשונים, שיכולים היו להישלף מספר מחזור בתיכון (ואולי באמת משם הם נלקחו – ×”× ×”, הסתכלו שוב) – ואני מתקשה להבין: איך ייתכן שאלו הם האנשים שעושים את הדבר ×”×–×”? וכיצד ×–×” אפשרי שהילדים האלה שורפים את אצבעותיי כך?

 Phantom Vibration :: Gilded
 Phantom Vibration :: Glowphite
ה-EP המלא והמבטיח

למן הרגע שבו נפלתי אל תוך העיר הזו, נדמה לי שלא היה יום אחד שבו לא שמעתי גרמנית ברחובות. אינני יודע לומר האם כל זה קשור לעובדה שכת, לאחר שהותי בהמבורג הנהדרת, אוזניי ועיניי רגישות יותר לטיפוסים האירופאים השזופים האלה או שבאמת מספרם גואה והולך. לרוב, אינני נעזר באוזניי כדי למצוא אותם במרחב, במיוחד כאשר האוויר מתחמם לו בנחת. אני מביט על סנדלי הנוחות העבים שלהם, על החולצות המכופתרות בעלות השרוולים הקצרים, החושפות פיסת חזה גברי מאדימה, או על התספורות הקצוצות של הגברות המתבגרות. במקרים אחרים אני מוצא רק את אותו פרופיל ברלינאי רגיל, שחוק כל כך, אופנתי לא אופנתי, של חבורות צעירים המזינות עצמן בראנצ'ים על גבי בראנצ'ים בבתי הקפה שמתחת לביתי. לרוב אני פוסע באיטיות לידי שולחנותיהם של כל אלה ורק מצפה למילים הצפויות. נותן להן להישמע מעצמן.

"עת בזרועותייך ובנשיקותינו אמצא חמדת דודים בעונתה, שֶם גרמניה זו שלי אל נא תזכירי – שֹאת לא אוכל: ×›×™ יש סיבה".

בשבוע שעבר שאלה אותי סבתא כיצד אני שומר על קשר עם השפה האהובה הזו שלי פה בתל אביב. סיפרתי לה כי מדי פעם אני פולש לאתרי חדשות כאלה ואחרים, שבהן נערכות הכתבות ממינכן או מהמבורג, והיא התרצתה. לא רציתי לספר לה שאת מרבית זמני הגרמני החדש אני מעביר בחברתו של HORRID RED. כבר כמה שבועות שזה כך: מתפלש בים האובך, מאזין לפוסט-פאנק בשפת סבתי האחת, חולם על מטעמי סבתי השנייה.

HORRID RED ×–×” הוא שם הבמה הנוכחי של ברנש בשם גלן דונלדסון, שבחייו נטל חלק בעשרות פרויקטים – שאת חלקם אני מכיר, ואת חלקם לא אכיר לעולם. הוא כבר הספיק לגעת בכליו בין השאר במסגרת Hala Strana, The Skygreen Leopards ו-Mirza ובעת האחרונה הוא כבר הוציא אלבום עם סוג של הרכב חדש בשם The Art Museums. את הפעילות הנוכחית שלו, במסגרתה הוא מכנה את עצמו גם בונקר וולף, וגם את חלקה הנכבד של זו האחרת, הוא מעלה לרשת (נו, באנדקמפ) וכל ×–×” עושה לי טוב על הנשמה, גם אם בצורה חולנית.

הוריד רד ×–×” חלום פוסט-פאנק נוסטלגי בגרמנית, שאינו נשמע בהכרח כמהפכה – במיוחד אם כבר שקעתם פעם בתת-×–'אנר כלשהו שמקורו בגדות האלבה או הריין – אך הוא עשוי כהלכה. זהו ניסוי חסר תכלית שמוליד עדשות משקפיים מנופצות של פרופסורים הנוקשים באצבעותיהם על שולחנות ×¢×¥ באמצע היער. רב היגון על הרינה, אף שברור ×›×™ מאחורי כל ×–×” עומדת דירה מעוצבת בלב סן פרנסיסקו. שם ×—×™ לו דונלדסון עם כלב או שניים, אהובה שכזו, וודאי אוסף הוא בולים. איש רגיל שכזה. לא גרמני.

 HORRID RED :: PINK FLOWERS
 HORRID RED :: TRANSPARENT GARDENS
 HORRID RED :: FOEHN WINDS
ה-EP המלא והנאה
עוד 12 אינץ' של הוריד רד

בחייו של חובב מוזיקה כלשהו, או חובבת – ×–×” לא ×›×–×” משנה, ישנם רגעים פרוזאיים לכאורה שמתגלים כגדולים רק לאחר הספיגה. הבוקר, בעודי מנסה להשיג את קופת הכרטיסים גרבר בחיפה לשם מציאת מקום עמידה בבלומפילד בשבת (מהלך שהוכתר ככישלון) הציפו אותי כמה מחבריי הטובים ביותר בהודעות חסרות תקדים. "קאט קופי באים לישראל!!", הם כתבו לי, ואני – אוי אני – נותרתי פעור פה. הנחת העבודה של חודשיי בישראל היתה שיותר לא אזכה לפיצוי על חזרתי ארצה מעיר ההופעות הגרמנית שלי. אולם טעיתי. אם ישנה הופעה אותה הבטחתי לעצמי להחדיר דרך ×¢×™× ×™×™ ואוזניי בטרם אזדקן בשמש המתחזקת, הרי שזו זו האחת.

למרות זאת, בשעות הראשונות לא כל כך הבנתי כיצד להרגיש. בכל זאת, מעולם לא התרגשתי כל כך מבשורה על הופעה בזמן עמידה באלנבי המטונף, ואחר כך עמל רב הציף אותי במקום העבודה. מאוחר יותר, כמה שעות אל תוך היום הארוך הזה, נפלה לי הקרונה החסרה. אני נרגש, נסער ואינני יכול לעצור את פרצי הציפייה. בסוף יוני, כמו ילד, אעמוד בשורה הראשונה, אשתכר בנחת, ואיכנע. איכנע לאוסטרלים האהובים עליי אי-פעם במלאכת ההרקדה הקלה שלהם. אני חייל ממושמע, עבד למופת, רק רוצה לשמוח.

ולחשוב שבבוקר כל כולי הייתי מעוך בדריכות בהמתנה לשני שירים חדשים של שניים מהאמנים החביבים עליי לא פחות. ראשון ×”×™×” ×–×” שירו של נער הפוסטר של הצ'ילווייב, Washed Out, שרגע לפני אלבום הבכורה שלו המשיך לשלוח גלים של צינה אל אצבעותיי שרק רצו להתדרדר אל המקום ×”×–×”, אל המקלדת. שני ×”×™×” ×–×” שירם הלוהט של FM Belfast האיסלנדים, אלו אשר הוגדרו באחרונה על ידי הלייבל החדש שלהם (Morr Music המתחדש) "כקהילה של אושר ולא להקה". לאור רגעי התענוג הרבים שחווינו ביחד – אני נוטה להסכים. גם הם, אגב, בדרך לאלבום חדש, אך שני במספר.

כך, היום הזה הפך לאחד הטובים של עתי החדשה. למעשה, רק דבר אחד יכול לשפרו בצורה לא הגיונית: הודעה רשמית על בואם ארצה של הרייקיאוויקים המדופלמים חובבי הקרנבלים או של חתיך תת-התרבות של הז'אנר שלעולם לא יימאס עליי. אינני מבקש הופעה נרחבת, חימום יצרים של נערי רחובות בבגדים אופנתיים או בירות על חשבונם. כל שאני חפץ בו משום מה כעת הוא אלבום. אלבום חדש, קיצי ומרענן.

 FM Belfast :: New Year
 Washed Out :: Eyes Be Closed

ולמי שעוד לא מכיר ורוצה לחייך מעט, להלן פרודיה חביבה על הז'אנר ש-Washed Out וכמה מחבריו ילדו אשתקד: