פתאום, אחרי שבועות של עשר מעלות מתחת לאפס, ×”×’×™×¢ אביב של עליבות: 3 מעלות בשעות הבוקר, גשם דק, מעט שמש לעתים – אך ללא כל עלה, ציפור או פרפר. מדי פעם אני מרשה לעצמי להיפרד מן המעיל הגדול שלי, וכולי משחק במשחק עונת המעבר שלעולם לא באמת תגיע לכאן כנראה. כך גם המוזיקה של העת האחרונה, של 12 הימים הראשונים של השנה החדשה. כמו בכל ינואר גם הפעם נדמה ×›×™ שוחרר הפקק וזרזיף של אלבומים חדשים הפך למבול. או שאולי רק יהפוך. כל מיני ניצנים שהופיעו לפני כמה חודשים אמורים להתגבר על הקרירות היחסית האקטואלית ולצמוח למשהו אחר, חזק וירקרק, ממש בקרוב.

כך למשל, בימי ראשית הסתיו הכרתי את Craft Spells, חבורה של ילדי קליפורניה שהקיפו במעגלים את חברם ×’'סטין פול ולסטרוס. כמו רבים מיקיריי בשנה האחרונה גם הם חתומים ב-Captured Tracks וכמו שכל ×–×” מרגיש כעת, הם עומדים להיות הלהקה הראשונה של 2011 מבחינתי. את המינימליזם שאפיין אותם בסינגל הראשון שיצא בספטמבר הם משדרגים כעת בסיועו של להיט אמיתי וראשון – After The Moment – ונדמה ×›×™ אלבום הבכורה שייצא בתחילת מרץ עומד להבעיר את מנועיי. שוב בריטניה של פעם, שוב ניחוח זיעת גולשים בניחוח חרציות, שוב Wild Nothing ×›×–×”.

Craft Spells :: After The Moment
ושני שירים ישנים יותר:
Craft Spells :: Party Talk
Craft Spells :: Ramona

ועוד משהו יפה:

לפני כמה חודשים, כשעוד בזבזתי זמן יקר במרפסת ביתי הנהדר בירושלים, נתקלתי בחלום אפל מסוג חדש. רק התחלתי להתרגש אז על בסיס יומי מכל הצ'ילווייב שהחל מנצח אותי וכבר נולד לו לנגד עיניי ז'אנר חדש, אח קטן ומדוכדך או שמא אחות קטנה וגותית. בכל פינה ברשת השתמשו בביטוי Witch House כדי להגדיר זאת, ולרוב עשו זאת בליווי תמונה מטושטשת. על פניו כל זה נשמע דומה לצ'ילווייב, אלא שהתמונה מעולם לא היתה צבעונית, לא נוסטלגית ולא אביבית. לא עוד פרחים וקרני שמש דהויות, אלא עצים כרותים, עשב שבור ועננים וברדסים. כל הוויזואליה הזו לא נראתה לי אז, אבל המוזיקה החלה מחלחלת.

התחלתי להוריד כל מיני אוספים שהוקלטו על קלטות קטנות, שוב כמו פעם, ומצאתי את עצמי מתקשה לכנות את כל ההרכבים החדשים הללו בשמות נכונים. האותיות הוחלפו בסימנים טיפוגרפיים לא ברורים, וכל האלמנטים הוויזואליים הושמטו לטובת אבסטרקטיות בלתי ניתנת להבנה. כך מצאתי במהרה את SLEEP ∞ OVER, oOoOO, twYlYZoNe, ///▲▲▲\\\ וגם את ℑ⊇≥◊≤⊆ℜ.

לקח לי זמן להבין שכל הסיפור הזה פה גם בשבילי. ייתכן שהייתי צריך להגיע עד לגרמניה, לימים של גשם בלתי פוסק, או לכל הפחות לימים מעוננים, כדי להפנים את האתסטיקה המורבידית הזו מחדש. בתקופה האחרונה אני שוקע לעתים (לא תמיד) בתוך בית המכשפות הזה. מוריד עוד אוספים, עוד אלבומים ומנסה לצפות בקליפים לא נעימים. וזה יפה כל כך כל זה.

×”×–'אנר החדש ×”×–×” הוא הפיתוח האחרון והמתקדם ביותר בסדרת הרטרו בשל היותו מולטי ×–'אנר: הוא מכניס לתוכו את – הכל והוא עדיין לא כלום. יש פה דאב סטפ, ×”×™×”-הופ, ניו-וייב, גליץ', פוסט-רוק ו-Drone, אך מאחורי הכל מרחפת אותה מכשפת שוגייז אשר הופיעה בעולם הצ'ילווייב כציפור שיר קטנה וססגונית. כמעט כל שקורה במיטב הנעימות של בית המכשפות הוא אינטנסיבי כמו מלחמת עולם מוזיקלית וגורם לך לחוש (במיוחד בעזרת אזניות) ×›×™ משהו גדול עומד להתרחש בכל רגע. האם אסון טבע או שמא מתקפת טילים מכל פינות העולם? תלוי בעולם האסוציאציות שלכם. בסופו של דבר, החוכמה היא – שלא קורה דבר. רק הלם.

מה שמיוחד עוד יותר בז'אנר האחרון של 2010 הוא העולם האסתטי הישיר שלו, הקשור כל כולו לאידיאולוגיה שעומדת מאחוריו. מרבית האמנים החולקים את הרגע תחת כנפיו אינם מעוניינים להיות אינדי, ×›×™ אם מגה אינדי, נטולי כל הקשר מסחרי או דחף קפיטליסטי. הם כנראה הראשונים לנצל את המדיום האינטרנטי לטובתם – מבלי לנצלו כלל. מרבית היוצרים אינם משתמשים בפונטים הרגילים המוכרים, אלא מצמידים לעצמם שמות סימבוליים המורכבים מסימנים בלתי ברורים. כך, בלתי אפשרי לקרוא את שמם – ויתרה מזאת, לרוב לא ניתן לחפשם במנגנוני החיפוש הקבועים בגוגל או יו-טיוב. כך, הם חיים להם ברשת – מבלי באמת לחיות בה. בנוסף, מעריצי ×”×–'אנר, או שמא כל מעריציו הם יוצריו, מציפים פורומים שונים בטקסטים לא קריאים, אשר מצליחים ללכלך את הרשת ככתמים טיפוגרפיים. הם שוברים את נוסחאות היוניקוד, כפי שעמר הסביר לי אמש, וכל ×–×” נעשה בשם ההפגנתיות הפרובוקטיבית.
הנה דוגמה:

▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡

אבל עכשיו לדוגמה קונקרטית נוספת. מי שאחראי לה הוא †‡†, אשר ניתן לכנותו גם rrritualzzz. אין לי באמת מושג מאין הוא מגיע, או שבעצם זו היא או הם, אבל נדמה לי שבמקום כלשהו קראתי שהוא איטלקי. עזבו, ×–×” לא חשוב כאמור. מה שחשוב הוא שהוא מצליח ללכד את כל הצלילים שלו אל נקודת המקסימום בסקאלה, מזכיר לרגע את Crystal Castles וברגעים אחרים את Cranes ו-Cocteau Twins וכל ×–×” מסוגל לרסק. סן מרינו ריסק אותי הערב בזמן נאומו של פרופ' נהדר. גלים של סינתיסייזרים רצו לי בראש ללא הפוגה וידעתי ×›×™ הערב הוא הערב. אף שלפי כל מה שקורה בבית המכשפות שלי – גם הבוקר הוא סוג של ערב.

SAN MARINO :: †‡†
>>>>▲< <<< :: †‡†
MISERY WALK :: †‡†

ופה יש אוסף מעולה שכולל כמה מהרגעים האינטנסיביים של הז'אנר

היום ×”×™×” יום הלימודים הראשון שלי בגרמניה. הוא הסתיים בשעה מאוד מאוחרת ובסוג של סיפוק מהפכני, אבל בחיי שלא חשבתי שאת המהפכה הגדולה של היום אעבור דווקא בפייסבוק. אבל בטרם אתאר את המהפכה, אספק מעט רקע השייך לשנים האחרונות. כבר תקופה ארוכה שאני מקבל מדי פעם לינקים מכל מיני אמנים ישראלים כאלה ואחרים שרוצים שאאזין למוזיקה שלהם. אני מודה ×›×™ לרוב הדברים נחמדים מאוד, אבל מי שקורא פה מספיק יודע – שאינני כותב על דברים חביבים, אלא אך ורק על כאלה שנוגעים בי, הופכים אותי ומייללים בתוכי אחר כך במיטה ובמקלחת. לכן, כאשר פנה אליי הערב בחור צעיר בספר הפנים – ידעתי ×›×™ ודאי יש לו להקה מאחוריו. עוד לפני שהוא סיפר לי על כך, מצאתי את הלינק המתבקש בעמוד הפרופיל שלו.

ובום.

Cannons of Pedro היא להקתו הישראלית (אני מדגיש זאת במתכוון) של שגיא שחר. הוא בן 20, תושב מושב גת רימון, מנגן עם שלושה מחבריו, דיירי גבעתיים, מכבים ובאר יעקב – השם ירחם. אני אתקשה להסביר כעת מדוע אני חושב שהשיר שמצורף פה הוא הדבר הישראלי הטוב והאטרקטיבי ביותר ששמעתי בשנה האחרונה (לפחות), ורק אציין שהוא הוקלט בבית. אולי זו הגיטרה הנכונה ביותר ששמעתי במולדתי באחרונה? אולי זו העובדה שהמוזיקה הזו חפה מפוזה מתאמצת יתר על המידה? ואולי כל ×–×” פשוט איכותי מדי בכדי שאאמין שזה אכן נולד בישראל. וכמה ×›×™×£ לדעת שאין ×–×” מגיע מתל-אביב, אגב..

התרגשות פה בהמבורג.

Cannons of Pedro :: The Summer is Here for Good
את ה-EP הראשון של הלהקה תשמעו במייספייס שלהם

אני יושב כבר חמש דקות ובוהה בחלון שבו אני אמור לכתוב את הטקסט ×”×–×”. לראשונה בחיי אינני בטוח שאני יודע כיצד לפתוח אותו. ובכל זאת, ×”× ×” מצאתי דרך. כבר כעת – באמצע חודש ספטמבר המאפיר – אני יודע ×›×™ השנה הזו שכבר מתקרבת לסיום הייתה אחת השנים המוזיקליות היפות של ×—×™×™, ואני מודע לכך שמדובר בדעת מיעוט. זו השנה בה שקעתי לגמרי במוזיקה קלאסית בעזרת שותפי לשעבר, זו גם השנה בה ×”×›×™ נהניתי לתקלט בחיי, ובעיקר זו השנה שהביאה לי את ×”×–'אנר הקטן ×”×–×” שכאילו נולד בשבילי. נו, אתם יודעים, הצ'ילווייב. ובדיוק כשכבר התחלתי להאמין שההופעה המתקרבת של Wild Nothing תהיה לפסגת החורף שלי, ×”×’×™×—×” מבין העצים הפתעה גדושת צבעים דהויים. כמו שאני מחבב.

באיחור של כמה חודשים פגשתי השבוע את Active Child. זהו פט גרוסי, איש לוס אנג'לס, אשר בימים עברו × ×”×’ לנגן אך ורק על נבל, אך שדרג עצמו בשנתיים האחרונות לעולם של לופים קטנים, אלקטרוניקה רוויית הד וגיטרות צנועות. בחודש יוני האחרון הוא ילד EP ראשון, Curtis Lane, אותו הורדתי איכשהו השבוע – ואינני זוכר אפילו מדוע ולמה. באופן מעשי ופשוט, כבר אחרי חמש שניות של האזנה ידעתי שזה ×–×”. נער המקהלה המעודן ×”×–×” לוקח את כל שיפה בחלומותיו, מטשטש זאת במבטים ישירים אל תוך השמש, ומייצר הולוגרמות צ'ילווייב שאינן נופלות מ-Wild Nothing או מ-Washed Out.

התחלתי לנדוד בין כל מיני קליפים שלו, רשמיים יותר או פחות, והתמונה הקבועה נשמרה: סרטי 8 מ"מ ישנים, נוסטלגיה של אחרים, אבסטרקטיות רגשית וכאב מיותר. בין כל אלה מצאתי גם הופעה שקיים בלונדון בביתו של בעל בלוג מקומי, שם הוא מנגן על הנבל בלבד, שר לעצמו ביחד עם בן זוג, ומעשן לו בנחת. יום יבוא, כך חשבתי על עצמי, ועוד אפגוש את הנבל הזה בעצמי, אסתכן ואזיל דמעה של אושר. מוזיקה אינה צריכה להיות גדולה הרבה יותר מכל זה.

Active Child :: She was a Vision
Active Child :: I'm in your Church at Night
Active Child :: Wilderness
ה-EP המלא והמעולה

בונוס: קאבר לייב מצוין ל-Ceremony של New Order ו-Joy Division

את כל היום ×”×–×” הקדשתי לגלישה עלי גלי החום. הקיץ הירושלמי מתעצם מרגע לרגע, כמו העייפות הטבעית שלי ממנו. בשעת צהריים לא נעימה, בעוד סוליות נעלי הבד והגומי שלי להטו כשקית אשפה במאה שערים, הרגשנו בלישה ואני דבר מה שלא חשנו כבר מזמן: תשוקה לים. הבטחנו לעצמנו שעד סוף אוגוסט ניסע פעם אחת, לפחות אולי, אל חוף הבונים – שם נשתזף, נשתכשך במים ונשפד מדוזות. אם יהיו לנו את האמצעים הלוגיסטיים הנכונים – אולי אפילו נעשה לילה על החול, ונאכל את המדוזות כמובן. בבוקר, פשוט נתעורר.

עד אז, עד שניפטר מכל המטלות כבדות המשקל בהר הצופים, נדמה לי ×›×™ נסתפק גם בגלי הצינה בהם התאהבנו באחרונה. הלילה, או שמא אמש, עלה לרשת סינגל חדש של כוכב ×”-Chillwave הנערץ בעולם (גחמה מעניינת), Washed Out, הוא ארנסט גרין. קראתי לא מזמן ×›×™ בניגוד לכמה דמויות אחרות שבונות קור בשנה האחרונה, הוא אינו כאן כדי לחדש, אלא כדי לרענן – ואני תומך בהגדרה. הוא נינוח כמו Boards of Canada וגדוש באסוציאציות כמו ראשון בוהי הנעליים. אני אוהב אותו ×›×–×”, בלי יומרות. בשירו החדש, You and I, הוא משתף את קרוליין פולצ'ק מ-Chairlift, וביחד שניהם מתרסקים אל תוך המים. כמיטב המסורת, תוך יום מישהו כבר הספיק להכין לכל ×–×” קליפ נוסטלגי מתוך הסרט Head בן שנות השישים. וכמיטב המסורת, שוב, קשה להאמין ×›×™ כל המוזיקה הזו לא נולדה בעבור הקליפ ולא להיפך.

Washed Out feat. Caroline Polachek :: You and I
ושני שירים קודמים ומעט מפורסמים:
Washed Out :: New Theory
Washed Out :: Feel It All Around

מחר מתחיל קרנבל הקיץ שלי. בזמן שאתם כולכם תחזיקו אצבעות לאנגליה-ברזיל-ספרד-ארגנטינה-הולנד, ותהיו משוכנעים שאין ריגוש גדול יותר מאשר בירה עם מסי וקאקה, אני אבחר בדרך אחרת. אהיה נודניק, אדביק תמונות של אלילים אחרים בתוך הארון הענק בחדרי, ואקפוץ מאושר בכל פעם שאחד הפרשנים ישחרר את מנת הקלישאות השבועית ויטען שוב, כי פעם, היה איזה אחד, גארי ליניקר קראו אותו, שאמר כי "כדורגל משחקים 90 דקות ואז הגרמנים מנצחים". במונדיאל הזה, כמו גם בקודם למען האמת, הגיבור שלי יהיה בסטיאן שוויינשטייגר, והנבחרת שלי תהיה גרמניה, ימ"ש.

אבל זהו, עד כאן עם הכדורגל להפעם. אני חוזר כעת אל עולם הסחף הרגשי, הגלים והנוסטלגיה כשבידיי מונחים רגעי צ'ילווייב חדשים. הפעם מדובר ב-Jamie Long, צעיר אמריקאי מיוסטון הלוהטת, שממשיך את הקו הקבוע של ×”×–'אנר שכבש את לבי. ב-EP הראשון שלו, The Never Years, שיצא לפני כמה חודשים כבר ×”×™×” הכול – אותה אלקטרוניקה בסיסית מימי Pygmalion של Slowdive, לצד קולות מעומעים והרמוניה הזורמת אל קרקעית האגם. השבוע הוא הוא שחרר סינגל ראשון מאלבום הבכורה שלו – והדבר ×”×–×”, איך אומר בפשטות לא מאיימת, הוא מבטיח למדי. פשוט ודי.

Jamie Long :: Aquarium
Jamie Long :: Monaco
Jamie Long :: Pool House

וכמו שאפשר לראות, נוספה לה באתר קטגוריה חדשה לז'אנר המדובר. רק כדי להקל על כולנו.

היגון הספורטיבי הוא הקיץ החדש שלי. הוא צפוי, הוא גומר את שרירי הרגליים המיובשים שלי והוא מכאיב. בבלומפילד נשבר לבי ברגע, וקם לחיים מחודשים במונית שירות עם צלילים מרתקים ועם חלומות על חיי החדשים שיחלו באוגוסט בעיר חדשה, במדינה אחרת, ביבשת צפונית יותר. היגון הספורטיבי נותר לכאורה מאחור. בסופו של דבר, כל שאני בוחר בו כעת הוא בגדר בריחה: מירושלים, מחיפה, מתל-אביב, מהשמש, מהזיעה, מהפרעושים. כך בדיוק גם נשמע קול המוזיקה עמה אני בוחר להיעלם פעם אחר פעם.

החודש האחרון הפך אותי לגרופי של ×–'אנר חדש, עליו אינני מפסיק לכתוב גם אם בשמו אינני קורא יתר על המידה. ×”-Chillwave, או אם תרצו ×”-Glo-Fi, הוא הדבר המשונה ×”×–×” שהתפתח ב-2010 באינטרנט – והוא הבשורה הגדולה האמיתית של ימיי. כל הסיפור עוסק בצעירים, אמריקאים לרוב, אשר חיים בערים גדולות ומנסים לשחזר בבתיהם צלילי קלטות שוגייז שמעולם לא היו בידיהם. האסתטיקה כולה היא של תמונה דהויה מפעם, או כמו שכבר כתבתי בעבר – כל ×–×” הוא רק פסקול לסרטוני 8 מ"מ שמישהו שלף ממגירות הוריו. כל הברנשים והחתיכות מתקבצים לאחרונה אצלי בבית עם גלי הצ'יל שלהם: Beach Fossils, Small Black, Wild Nothing, Memory House ועכשיו גם Teen Daze.

אין לי יותר מדי מידע על הצמד הקנדי הזה, אבל גם אין לי יותר מדי רצון לגלות עליו יותר מדי פרטים. בשבת נפגשנו בחיפה, כשעוד היתה תקווה, כשעוד האמנתי כי היגון הספורטיבי כלל אינו רלבנטי למחשבותיי. בסוף טעיתי, אך לפחות נותרתי עם להקה חדשה ומרגשת ביד. גם הם, כמוני, מגלים אמביוולנטיות מיוחדת כלפי כמה מעונות השנה. גם אני, כמוהם, מעדיף את העולם קצת יותר עמום ודהוי.

Teen Daze :: Gone for the Summer (Part Two)
Teen Daze :: Shine On, You Crazy White Cap
Teen Daze :: Around