לפעמים אני מנסה להיזכר איך הרגישה הפעם הראשונה שבה האזנתי לאלבום כלשהו שכבר מזמן הפך לטריוויאלי בעבורי. לרוב, אני מתקשה לשחזר את התחושות, מתאמץ עוד קצת, מזייף זיכרונות, הוזה מחשבות שייתכן ומעולם לא חלפו במוחי בזמנו – אבל מתרצה. לא כך הדבר בכל הנוגע לאלבום השני (אף שיש המתייחסים אליו כאל הראשון) של Explosions in the Sky.
הקיץ של 2001 החל לגווע, כמה מחבריי הטובים כבר לבשו מדים ושקעו לים של יאוש בין אוהלים, חולות ותחנות תדלוק למטוסים, ולי היה את כל הזמן שבעולם כדי לנדוד אל עולם הפוסט-רוק האימתני של שנות התשעים. בעזרת אודיו גלקסי, אותה פלטפורמה נשכחת ומוצלחת להורדת מוזיקה דאז, אספתי שיר אחרי שיר ואלבום אחרי אלבום של מיטב להקות הז'אנר מכל קצוות העולם המוכר – משיקגו ועד מילאנו, מגלזגו ועד בואנוס איירס. לא עשיתי אז כלום בחיי, זולת לשכב במיטה בין חצות לזריחה ולהאזין למוזיקה. עד לאותו יום בספטמבר. כמה ימים לפני שאל-קעידה פיצצו את השמיים, ממש ארבעה ימים קודם לכן, היו אלה חבריי הטקסנים שעשו זאת עם Those Who Tell The Truth Shall Die, Those Who Tell The Truth Shall Live Forever.
אני זוכר את הרגע ההוא, אני מוכן להישבע בכך. ישבתי ליד השולחן בערך בשמונה בערב והכנסתי את ששת השירים הללו לווינאמפ שלי. ובום. כבר עברתי אז רבות – ועדיין לא מספיק. מה שהחל בהיפנוט חד-מימדי מול המסך שודרג עם בואו של The Moon is Down למפל לא ברור של דמעות. למעשה, היתה זו הפעם הראשונה בחיים בה זה קרה לי. מנגינה, מלודיה, צליל – לא מילים, לא קול, לא זעקה – מוטטו לי את הצורה. החל מאותו לילה הבנתי את כל שלא הפנמתי לגמרי קודם לכן: אין טעם לחיי בלי מוזיקה.
אני יודע שכל ההסבר בשורה שלעיל נשמע פומפוזי, חסר כל שחר ובנאלי לגמרי – אבל הייתי אז ילד בן 18. ידעתי טוב מאוד ש-Tortoise או Slint היו חדשניים יותר, ש-Godspeed היו אידיאליסטיים יותר וש-Rothko ו-Flying Saucer Attack היו מתוחכמים יותר – אבל לא שלטתי בעצמי. מעטים האלבומים שאני יודע שגם בעוד 40 שנה אתרגש לחלוטין מכל פינה בהם, וזה פה של הפיצוצים בשמיים הוא אחד שכזה.

Explosions in the Sky :: The Moon is Down
Explosions in the Sky :: Yasmin The Light
האלבום המלא