שחור משחור. בעע

כבר זמן מה אני מוצא את עצמי מתבונן על הרביעייה שלעיל בכל מיני מדיות, קורא המלצות עליהם, קצרות או ארוכות, אך מפחד לגעת או להתקרב. בחייאת, אמרתי לעצמי מספר פעמים, הם נראים כמו גותים זולים מהסיטי הול מודל '99, וגם הגדרה זו עושה להם חסד. כן, חברי The XX הבריטים הם לא בדיוק האינדי בויז אנד גירלז שאתם מצפים לפגוש: הם אינם צבעוניים, רציניים מדיי, מיואשים יתר על המידה ולא ממש מקפידים אפילו על שחוריהם. ובכל זאת, כל קשר בין הצלילים הבוגרים שלהם לבין חזותם הילדותית – בלתי מתקבל על הדעת.
לפני שבוע אספתי את אחד מחינמוני האינדי הגרמניים שמסתובבים כאן תמיד, ושוב מצאתי את The XX בפנים. עצובים, לא כמוני. החלטתי כי הגיעה השעה להאזין בסבלנות רבה לאלבום הבכורה שלהם (XX), במיוחד לאור העובדה שהיה מי שכינה אותם הארקטיק מנקיז של הלילה. אני חייב להודות כי אינני מתמוטט מהתרגשות, אך בכל זאת – יש באלבום הזה משהו פשוט להחריד שלעתים מצליח לנעוץ בי שיניים. כל-כך רגוע וקפוא. הכל קפוא. אינני מוצא כל סיבה בעולם שילדים כאלו יעשו דברים שכאלה. על כל פנים, אם חשקה נפשכם באפלה רכה, כמו שמתחשק לי כאן בגרמניה בלילות (לרוב) – לכו על זה. שימו אקס אקס.

The XX :: Islands
The XX :: Heart Skipped a Beat