בעודנו עומדים מחויכים בהופעתו של מיסטר נובלמן בשישי האחרון במגדל האופרה, איבדתי את שיווי משקלי. על אחד מכותלי סניף טאוור רקורדס שבו התקיים המאורע נתלה לוח שעם, שאליו היו מחוברות שלל ביקורות אלבומים. נובלמן שעשע את כל הנוכחים, ואילו אני שקעתי אל השאול, ובו פגשתי את יוסי חרסונסקי שגילה לי כי קם לו יורש. "בני, הגיעה השעה שתכיר את גבע קרא עוז", פלט לעברי חרסונסקי החביב. "הוא יבש אף יותר ממני".
עיזבו את מיסטר קלוגר, השליכו לכל הרוחות את מיסטר קאנן, זרקו לפח אפילו את מיסטר ×’'וליאן קזבלנקס עם 6 הכוכבים שלהקתו קיבלה ב-7 לילות. גבירותיי, רבותיי, חברים, חברות – נראה ×›×™ ×–×” הרגע להכריז על מדור חדש באייפוד הרעב. המדור שיישא את נס המאבק במבקרי המוזיקה שמוציאים כל חשק לגנוב את המוזיקה שעליה הם כותבים. קבלו את "יומנו של גבע". וקדימה לשירות קבע.

כסיפתח, הבא נחזור יחדיו אל ביקורתו של גבע העוסקת באלבומם החדש של חברי א-הא, שבה משיב אותנו הכותב אל לא פחות משתי להקות שאיש לא רצה להיזכר בהן.
"מי שעקב אחרי א-הא לעומק ולא הסתפק בהכרת הלהיטים שנכנסו לרדיו, יודע שתמיד היה לה צד קודר ומלנכולי למדי, וכשרון מוזיקלי לא מבוטל למלודיות (בדומה למשל ל'קראודד האוס')".

ועכשיו אל האושר…

איפה גבע, איפה?

כבר כמה ימים שאני אוחז באצבעותיי ונמנע מלהתייחס לשיר הבא, אך החלטתי לומר "חלאס". אין מנוס מלגלות את הסוד, ואף להצמיד לו סטיקר אדום בצורת כוכב.
אני עוד תוהה איך בכלל הגעתי אל החבורה האנגלית המשונה הזו, שעונה לשם החביב the chap, אך עובדה היא שמדובר באחת מן ההפתעות הגדולות והצבעוניות שארבו לאייפוד שלי מזה תקופה ארוכה. לא ארחיב במילים, כי אין טעם. רק אגלה לכלל העם וגם לעדה, שכך הייתי רוצה שלהקתי הבאה תישמע.

The Chap – Auto Where To