התעוררנו הבוקר אל תוך צלו של עשן קוצף. אמנם היה זה צפוי, אך לא הזדקקתי ליותר מכך כדי לחוש שוב געגוע לטיול נשכח בארץ רצופת מפלים, מרבדי ירוקת בני עשרות אלפי שנים, ערפילים של בוקר, דמדומים מנסרי שמיים וטיפה של אוויר זר. כבר כמה ימים אני מסתובב בתחושה הצורבת הזו שאולי שוב הגיעה העת לעצום עיניים ולנדוד, להתנתק מכל פקקי התנועה המכאיבים ומדגלי הוותיקן הצהובים הנעים בין תלי הקוצים, שכבר החלו מצהיבים בעצמם. ובכול המחשבות הללו אשם האלבום של Riceboy Sleeps. ילד האורז הזה הוא פרויקט של ג'ונסי מסיגור רוס ובן זוגו אלכס זומר, שביחד אחראים כמעט לכל העטיפות של הלהקה האיסלנדית המפורסמת. וכמו שיצירות האמנות המשובחות של השניים נראות, כך גם נשמעת המוזיקה.
בפיטצ'פורק ×”×™×” מי שהגדיר את האלבום ×”×–×” כאסופה של קטעי מעבר שכבר שמענו כמה פעמים מצדם של סיגור רוס עצמם, אבל זו רק דרך צינית ומבדחת להתייחס לים התענוגות ×”×–×” בשורה אחת. ×–×” אכן אמביינטי, נו בטח, אבל תחושת הפסיפס בין הפסנתר לבין שאריות החלומות המלודיים יוצרת אפקט רגשי שרק גולדמונד מצליח להגיע אליו, לפחות מבחינתי. אני חייב לעוף אל הר הצופים כעת, אז אעצור כאן – ואמשיך לנדוד.

Riceboy Sleeps :: Happiness
Riceboy Sleeps :: Atlas Song

לחיצה על התמונה תביא אתכם למקום נפלא: